מחבת מתחממת על הגז בזמן שאני מקוששת מהמקרר מגוון של "אולי". אולי גבינה צהובה, אולי סלמון ושמנת, אולי חביתה בלי כלום.
לבשתי חולצה קצרה, אבל לא מצאתי את התחתונים בחדר החשוך. אני יחפה והרצפה קרירה, אבל יש קפה חזק וחם שמעיר לי את הנשמה.
אני שומעת אותו מתעורר, בדיוק בזמן כדי לשאול מה הוא רוצה. אולי הוא אדם פשוט, שאוהב מקושקשת עם חלב כמו שמכינים בקיבוץ. אבל מה אם הוא ירצה משהו מתנשא כזה כמו ביצה עלומה? איך בכלל מעלימים ביצה?
רק שלא יגיד לי "מה שאת רוצה", או יותר גרוע- "לא משנה לי". אני כבר מדמיינת את התגובה שלי, את ההסבר על למה מה שאני רוצה זה לא לרצות דברים.
בזמן שאני נואמת בראש שלי, הוא כבר עומד מאחוריי, מחבק ומסניף את הצוואר שלי.
"בוקר טוב".
"בוקר אור. חשבתי להכין ארוחת בוקר".
לרגע התחלתי לפקפק בכל הרעיון, כי מי בכלל ביקש ממני לחשוב משהו, ואולי זה ממש מטומטם מצידי.
"זה בסדר?"
"זה בסדר", הוא אומר, אבל יד אחת שלו סוגרת את הגז ומורידה את המחבת החמה מהכיריים.
היד השנייה שלו מלטפת אותי מתחת לחולצה.
"רציתי לשאול איך אתה אוהב את הביצים שלך", אני ממלמלת בחוסר נוחות.
"בפה שלך".
