הייתה תקופה שניסיתי ללכת לפסיכולוגית.
בפגישה הראשונה סיפרתי לה הרבה ובעצם לא הספקתי כלום. בפגישה השנייה אחרי ה"מה שלומך?", שאלתי מתי היא מתקנת אותי. היא צחקה, אבל אני באמת חיכיתי לפתרונות קלים ומהירים, שהרי פתרונות מורכבים ומסובכים אני יודעת למצוא לבד.
אופוריות מהירות הן נפילות חדות, אני מזכירה לעצמי, כך היו מאז ומתמיד. ועדיין אין בי מספיק סבלנות לתהליכים, לעבודה קשה, שתשחרר. אני רוצה להב חד שיחתוך החוצה את כל הבעיות, אחד שיונף ביד אסרטיבית שאינה שלי, כי היד שלי רק זורקת גפרורים על הבעיות, ואז פורסת סדין ונשארת להשתזף בלהבות, באמונה שגם הפעם הן כנראה לא יביאו לסופי.
גם הסוף הוא מהיר, כשהוא אמיתי, אבל בחיים הוא זז מדקה לדקה, מסתובב כל כך לאט עד שאפשר לפעמים לטעות ולקרוא לו אושר.
"אין דבר כזה פתרונות קלים", היא אומרת, ואני יודעת שיש. אמנם קצרים, ברי חלוף, אבל יש. אני מהנהנת בהסכמה, כי אני יודעת שהיא לא תבין. הכי קל לי להסכים להחלטות של אחרים, שאולי יודעים. לאפשר להם למלא אותי בדעות ורצונות, באופוריות ונפילות, אבל כאלה שאינם שלי.
במקום הפגישה השלישית, אני הולכת אליו.
"תכאיב לי", אני מבקשת, והוא אוסף אותי אליו ביד אחת, השנייה ממקמת את הזין שלו בסמוך לכוס שלי ואז עולה ומקיפה לי את הצוואר, חונקת את המחשבות מתוכי. "זה לא ירפא אותך", הוא אומר, בזמן שהוא חודר אליי בכוח. אבל אני כבר מזמן לא שומעת.
