כשהוא אמר "בואי אליי", ניגשתי כתמיד ללא היסוס ונתתי לו להושיב אותי עליו, פנים מול פנים, כששתי הידיים שלי מוחזקות היטב בשלו, ולא היה סיכוי שיפספס את התגובה שלי כשהוסיף "שפחה".
אני אפילו לא בטוחה מה הייתה בדיוק התגובה שלי. עדיין לא אמרתי כלום, ואני לא מספיק מטומטמת כדי לגלגל עיניים מולו בזמן שהוא משפד אותי במבט. אבל הייתה תגובה כלשהי, שגרמה לו לתפוס את הידיים שלי חזק יותר, פעולה שבאופן לא סביר אנטומית מחזיקה גם את הרגע, את המחשבה.
"את רוצה להגיד משהו?", הוא שאל, והמבט שלו לא משחרר. כל כך קשה לחשוב ככה. זה כאילו הוא מסתכל לי לתוך המוח ורואה איך אני שוקלת תשובות אפשריות- כן, לא, לא יודעת. עד פה פשוט יחסית.
"כן".
"אני מקשיב".
זה מדהים איך משפט כמו "אני לא אוהבת את המילה שפחה" מצליח לצאת מהפה שלי, בזמן שהרבה משפטים אחרים כמו "למי אכפת מה את אוהבת", "מי שאל אותך בכלל" או "אולי פעם אחת תסתמי את הפה", נורים לחלל הריק שבו היה אמור לשבת המוח שלי.
"מדוע?", הוא ממשיך, מהדק אחיזה, ואני מתחילה לאבד תחושה בקצות האצבעות של הידיים.
המוח הטבוע שלי ממשיך לצעוק עליי ממרחק. תתקני. תתקני מהר. משהו שלא יכלול "כי זה מוריד ממני". לכי על הסבר היסטורי-מוסרי. תסבירי שזאת סמנטיקה, שאין קשר למהות.
"כי אני לא שפחה".
אני דיי בטוחה שיכולתי לשמוע את ה- facepalm בתוך הראש שלי, ואת כל הדלתות ננעלות בטריקה, זורקות לי "בהצלחה ממי, מכאן את לבד".
הוא מרפה את האחיזה בידיים שלי, ואני מתרכזת בלהזיז את האצבעות כדי להחזיר את זרימת הדם, בזמן שהוא מטה אותי אחורה במהירות כזאת שגורמת לי לצעוק בבהלה.
כשהעורף שלי מגיע לאזור הברכיים שלו, הוא מוריד את הראש שלי למטה, כמעט בתשעים מעלות, ותופס אותו חזק בין השוקיים.
את הרגליים שלי הוא מסדר בכיפוף, מה שמקל קצת את העומס על הגב שלי, אבל מגביר את תחושת הנפילה הפוטנציאלית. אני לופתת את השוקיים שלו עם שתי ידיים, מתפללת שלא יגיד לי לעזוב. הוא לא אומר.
אני שומעת איך הוא פותח את המכנסיים, ומרגישה את הזין שלו נצמד לתחתונים הסגולים שלבשתי.
"את יודעת מה יפה, שפחה?", הוא אומר, בזמן שהוא מסיט את התחתונים שלי הצידה. "את רכוש שלא נאה לו להיות רכוש, אבל לא מפסיק להתחנן לזה".
הזין שלו מלטף את הכוס שלי מבחוץ, ואני מתחילה לכעוס על זה שעם כמה שאני רטובה, אין לי שום אפשרות לסתור אותו.
"תבקשי, שפחה".
הפנים שלי רותחות מהדם שמתאסף בהן בזווית הזאת, ואני ממש מנסה שלא לבכות. בתמימותי עוד חשבתי שננהל דיון בנושא, לפני שהוא יוכיח לי אחרת.
"בבקשה אדוני".
הוא חודר אליי והדמעות באות. "תבקשי".
"בבקשה. בבקשה אדוני".
"תבקשי".
ככל שהוא מכריח אותי להמשיך לדבר, המילים נעשות פחות ברורות, והחדירות נעשות יותר אגרסיביות. התנוחה אמנם לא נוחה בשום צורה, אבל היא מאפשרת לו לחדור בזווית שלוחצת היטב על נקודות שמאיימות לסבך אותי מאוד בקרוב, בעיקר כשיד אחת שלו ננעלת ממש מעל הדגדגן שלי, מקבעת אותי במקום ומקשה על כל ניסיון בריחה.
"אדוני. בבקשה".
"לא לגמור".
עוצמת הגירוי מקשה על היכולת להתאפק, ואני חוששת שלא אצליח להחזיק מעמד עוד הרבה. אני מסלקת מהראש את המחשבה על ההשפלה שכרוכה ברגע הזה, שבהיגיון פגום לחלוטין, ככל שהיא מרגיזה אותי יותר, ככה היא מחרמנת אותי יותר.
הוא פותח קצת את הרגליים שלו ואוחז אותי מהכתפיים, מיישר אותי אליו, ובוחן את הפנים האדומות-נוזלות שלי, בזמן שהוא מרים אותי ממנו ודוחף אותי לרצפה.
את הזין שהיה בתוכי לפני רגע, הוא מעביר עכשיו על הפנים שלי, ולבסוף ממקם צמוד לשפתיים שלי. "תבקשי, שפחה".
"בבקשה אדוני".
הוא מכניס את הזין שלו לפה שלי, ואני מנסה לגייס חזרה את הנחיריים שלי לתפקד כנתיב אוויר כלשהו. כשהוא גומר, הוא אוחז את הראש שלי בין כפות הידיים ומטה אותו למעלה, לוקח גם את האופציה לבלוע כפעולה יזומה, בדיוק כמו שלקח ממני את האורגזמה שלא הייתה שלי לקבל.
כשהוא סוגר את המכנסיים וחוזר לשבת, הוא מורה לי להכין לו קפה, הפעם בלי להוסיף "שפחה" בסוף המשפט, כי פשוט אין צורך. עכשיו זה כבר ברור מאליו. זה היה ברור מאליו, תמיד.
