אני טיפוס שלא יודע לשחרר. אבל כלום.
כשרוצים לקחת ממני משהו אני אתפוס אותו בציפורניים.
לרוב הצד השני יוותר, או שבסוף אני אבין שאני כבר מדממת מהציפורניים, ואי אפשר להזיז קירות בטון ככה.
לגברים מסוימים הייתי אומרת "קח בכוח". זה ממש מטומטם להגיד, אבל חשבתי שאולי זה עדיף, אחרת אני לא אתן, נכון?
ואולי אם יקחו ממני בכוח מספיק פעמים, אני אבין שאני כבר לא האלפא, וארד בשלווה להיות הבטא ששאפתי להיות אבל ניהלתי מלחמת חורמה לא להיות.
זה מעולם לא עבד ככה. בסוף זה הרבה יותר מתוחכם מסתם לקחת בכוח. צריך לשחק עם הראש, לגרום לי לרצות לתת. להתחנן לתת. ואז לקחת, כשבא לו.
הבעיה היא שאני לומדת. אני מבינה שמשחקים לי בראש. וגם את זה אני חוסמת מאוד מהר, לא נותנת בכלל להיכנס למקומות האלה. "אני רוצה שתעשי X"? מיד "לא". לא יודעת בכלל מה זה X, אבל אני כבר מכינה שלטים להפגנה שאערוך נגדו. מה אני צריכה עכשיו להתחייב לעשות X כל החיים? ואם אני צריכה ללכת לדואר ואני עומדת בתור, איך ה-X ישתלב בזה?
כשאני כותבת מדי פעם על נשלטת מקולקלת, זה בין השאר מהכיוון הזה. תמיד הייתי "כזאת", אבל בשלב מסוים זה התחיל להרגיש בלתי אפשרי לפיצוח.
ניסיתי להסביר להם, "אתה לא יכול עליי". אמרתם נחיתה רכה? אז אני מטוס קרב. אתגר זה מרגש ומעניין, אבל בסוף הם יתעייפו. זה כמו משחק מחשב שנתקעים בו באותו שלב, וכשאתה נפסל אתה חוזר כמה שלבים אחורה, ובסוף בא לך למחוק את המשחק ולזרוק את המחשב מהחלון, בתקווה על הראש של הסדיסט שהמציא את החרא הזה.
היו כאלה שהצליחו לעמוד מולי. בודדים. וגם אז, אולי הייתי אומרת שזה בגלל שהם שיחקו לי בכוס ובראש בו זמנית, בשתי ידיים מיומנות. הכוס שלי, בניגוד אליי, יתיישב לך על ה-X ויטפטף עליו עד שתגיד דיי.
לפעמים הייתי חושבת על זה, על כמה אני קשה ומרדנית, ולא מאפשרת לאף אחד להגיע אליי. בדרך כלל זה היה כשאני מכופפת לתוך עצמי, וזין של אלפא ננעץ לי בתחת ישר לנשמה, לוחץ לי על הלב והריאות, ואומר לי ממש בשקט, בלי להתאמץ, "תשחררי".
