אחרי ארוחת צהריים, כאשר רוחות הסערה של בוקר תחילת השבוע נירגעות. עם קיבות מלאות וחיוך של משקאות טובים חוזרים ה"מקומבנים" למישרדיהם. שם בפוזה של אקדוחנים הם מוכנים לשליפות שאלות הברכה של דו הקרב בשיחות המיסדרון.
"נו כמה רווח עשיתה מהבוקר?" בנגגג – כדור ראשון.
"מה מצב הפרויקט...? מתי תודיעו על...?" בנגג בנגג – רצף מהיר.
"אני ממתין עדיין לדו"ח מהבוקר" בוםםם – פגיעה בראש.
זו מומחיות של מהירות, זיהוי ושימוש בנשק מתאים.
פגיעה במטרה לא מוכנה, במיוחד עם הבוס הראשי נמצא ליד יכולה לספק את הדרוש לקידום. כי כולם נלחמים על מקומם והמקומבנים של היום יכולים להיות הראשונים בלישכה מחר. לפעמים אפשר לראות את הפוזה של ההליכה במיסדרון. את אילה החוששים לדבר. המסבים מבט לעבר החלון או שמוצאים דפי מידע עים מידע "חשוב" לעיין. מבחינתי הם אילו חסרי הביטחון "הלוחשים, המזמרים, האימיילים המוסתרים"
אצל הבנות זה לפעמים יותר אכזרי. הם פועלות בצורה של נשק מדמם יותר, פנים אל פנים. אם אצלינו זה עניינים של אגו/כבוד ומיקצועיות, אצלהן זה גם עניין של.....אה איך אפשר להגיד.
השפלה.
יש להן יותר סבלנות משלנו, תוכניות ארוכות טווח. רואות נקודות חולשה יותר מהר וגם לא ממהרות. במיוחד לא ממהרות בכדי להשיג את רצונן. וכך בחיוך לפני הכניסה למישרד, ברמיזה לעבר נושא מסויים, הן משיגות את מה שאנו צריכים לדבר/לשלוף בצורה עילגת/גברית.
זה מזכיר את קרבות האקדוחנים במערב הפרוע, כאשר נערת הבארים משקיפה ובוחרת מראש את המנצח לפני יציאת הכדור הראשון.