אתמול ראיתי בערוץ 8 HOT תוכנית על פנטזיות.
מסתבר – נו לפי מה שנאמר בתוכנית. שיש שלושה שלבים לפנטזיה.
- שלב ההתחלה.
- שלב המימוש.
- שלב הזכרונות או ההתמכרות.
הדבר המעניין ביותר הוא שלמעשה השלב הראשון, ההתחלה של הפנטזיה הוא מובנה חברתית. כלומר רוב הפנטזיות בנויות לפי מה שאנו מקבלים מסרטים/ספרים ונורמות מקובלות/אסורות מבחינה חברתית.
המעניין היה על השחקנים/יות שהופיעו בסרטי אהבה וכיצד הם מתיחסים/ת לזה. הקטע המצחיק היה שאחד מהם קיבל "רמזים/הזמנות" מנשים זרות כאשר הוא ממש לא בעניין. זה רק מראה שמושא הפנטזיה לפעמים הוא רק רושם ראשוני או אשליה שיוצרה ע"י אנשי פרסום/קולנוע.
אבל עדיין אנו מוכנים לאחוז בפנטזיה כשלנו, אפילו עם היא מוקנת/מיוצרת.
כי כניראה שיש איזשהו צורך נפשי לצבור פנטזיות. אולי כחלק מהרצון למצוא תכלית בעולם, או אולי כדרך נוספת לריגוש. כאשר אני סופר את הפנטזיות שיש לי ב"מאגר" שלי.
הן דיי רגילות.
בסיום התוכנית ראיתי את שיחות נפש עם ירון לונדון. – תוכנית מעולה. הדבר שהכאיב לי ביותר בתוכנית (מעבר להיתכחשות שלו במשך שנים לבנו מחוץ לנישואין) היתה ההרגשה שלא נישארו לו פנטזיות לממש. לפי דבריו – "הוא עשה את הכול ושלם עם עצמו". כאילו אין צורך גם בזכרונות של מימוש הפנטזיות.
הגעתי לתובנות בעקבות זאת:
אני אגדיל את מאגר הפנטזיות שלי. בין אם אממש אותם או לא זה מחוץ לעניין. אני רוצה להרגיש שיש עוד דברים לחלום ולהשיג.....נו לפחות לפנטז ולתת לנפש לפרוח