אתמול דיברנו על ראיית העולם שלי.
אני פסימי בעברי, מעניין שהיום אני רואה את העולם אחרת. לא בצורה אופטימית מלאה אלה בצורה שיש עוד אפשרויות.
פרופסור יורם יובל משיחת נפש אמר משהוא מעניין – "אנשים בגיל מסויים לומדים לחיות בדואליות, רואים גם את הטוב וגם את הרע, השמח והעצוב – ביחד" כלומר אפשר להיות שמח/עצוב, פסימי/אופטימי מבלי להיות נתון למצבי קיצון.
אחר דיברנו על המקור לתפיסת העולם ושם הבאת את דעתך שהכול מתחיל מהיחס הראשוני שתינוק/ה מקבלים מהאימא שלהם.
בהתחלה. אם הם מקבלים מגע, חמימות, מזון, רוגע ויחס טוב. הם יגדלו לאנשים אשר תהיה להם תפיסת עולם חיובית, יראו את הטוב ויאמינו בטוב של אחרים. באם הם יקבלו מעט מגע, בלי חמימות, מזון נידחף בבקבוק, עצבנות. הם יגדלו בצורה של "אם את לא נותנת לי אז לא צריך- אני אסתדר בעצמי" עצמאות אומנם אבל חוסר בהתקשרות לאחרים, אמפטיה נמוכה.
תהיתי, האם זה נכון שאנו מוטבעים בכוון של אופי לפי היחס של האם לנו? ומה עם האב?, האם ראיית החיים מוגבלת או חופשית משתנה בהתאם לגיל? מצב כלכלי? סקס?. מעניין.