פרק מס' 5 ברומן
את רוצה לדעת איך אני מרגיש?.
תקשיבי טוב, זה טרי אפשר לומר עדיין כואב ומדמם
אני לרוב חוזר מהעבודה בשעות קבועות, איש של הרגלים קבועים, אותו נתיב. הפעם הזו היה משהו שונה. החניתי את הרכב לקחתי את השקית עם הלחמניות הקטנות ויצאת לעבר המעבר שבין הבניינים המוביל לביתי. שם בפינה ליד נישת פחי הזבל ראיתי אותה. ילדה קטנה כבת 5 לבושה בשמלה פרחונית נעליים ורודות יושבת על הרצפה ליד הפחים המסריחים. עצרתי, לא האמנתי למה אני רואה. ילדה קטנה לבד במקום שחתולי הרחוב מחפשים אוכל ועד ליד הריחות של האוכל המרקיב. היא הביטה בי. המבט היה....ללא סקרנות...ללא תקווה. לא, העיניים לא היו עם דמעות. אפשר לומר שהם היו עם משהו אחר.
שמרתי על מרחק, כך אני עושה עם כל חתולת פרא. לא רציתי לעורר חשש.
הבטתי בה, היא הביתה בי. ללא מצמוץ ישר בעיניים וכך נשארנו שנייה ועוד שנייה. אני לא אדם שמסיר מבט, זה עניין של כוחניות ואולי חשיבות עצמית אבל כאן. אני עומד מביט, הילדה נושאת מבט ואני מרגיש כיצד היא אוכלת לי את הנשמה. כאילו אומרת לי – כלום, כלום ממה שתגיד או תעשה ישנה את המצב הזה. הרגשתי כאילו ואני נסחף לתמונה של הילדה האפגנית עם העיניים המדהימות גם שם יש את אותה תחושה של השלמה עם המצב.
חיזקתי את עצמי ושאלתי אותה: את צריכה עזרה?.
היא לא ענתה, רק המשיכה להביט בי.
האם את צריכה שאני אאזור לך לקום?
אין תשובה.
במאמץ ניתקתי מבט, הבטתי לאורך הרחוב והשביל, אין אף אחד. מה לעשות? לצעוק "מי איבד ילדה?"
שאלי אותה: היכן אימא שלך?
היא משכה בכתפה
את רוצה לחמנייה? הוצאתי אחת מהשקית והגשתי לה.
היא משכה בכתפה
העיניים החומות הקטנות המשיכו לאחוז בעיניי, הפה לא מדבר ההבעה קפואה.
קפוא במצב המתנתי וכל הזמן הראש עובד. לגשת ולמשוך אותה מהפחים? היא מטר מהכביש ולפחות יושבת אם היא בטראומה כלשהיא היא עלולה להתחיל לברוח ואולי לכביש.
ואיך היא הגיע למצב שכזה? שמעתי פעם הרצאה של אירגון שלום הילד, הדבר שנישאר בי מאותה הרצה היה "שהילד/ילדה יודעים מתי הם נזנחים ואז הם מתחילים תהליך של ניכור מההורים"
סגנון של "את לא עוזרת לי? אז אני לא צריך אותך!"
אני רק יכול להניח מה עבר על אותה ילדה. בכדי שתגיע למקום שכזה עם מבט שכזה.
לפני כמה שבועות ראיתי את הסידרה זגורי אמפריה, שם לאחרת מהדמויות היה שם חיבה/גנאי – פח.
אני רק חושב מה מאותה תוכנית כרגע הופח למציאות.
ילדה קטנה שנאמר לה כניראה שהיא פח ולכן היא נימצאת ליד הפחים.
הדקות המשיכו לחלוף. מידי פעם עברו אנשים עם כלבים.
האם אתם מכירים את הילדה הזו? שאלתי
לא, עם הבעת חוסר עניין.
ברגע שהחלטתי לצלצל למשטרה הופיע ילד כבן 8 בכניסה למעבר.
מסתבר שהוא היה צריך להשגיח עליה. כשתחקרתי אותו מסתבר שהם ניכנסו לדירה השכורה בבניין. האם חד הורית עסוקה בפריקה והוא ראה חתולים בחצר.
הסברתי לו את החשיבות של שמירה על אחותו , הקירבה לכביש והזוהמה של הפחים. הוא נידש לילדה ומשך אותה בפראות לעמידה ואחר לעבר המעבר.
שוב קפאתי, האם מותר לי להיתערב? לפני שהיספקתי לעשות משהוא הם רצו לעבר הבניין.
בכניסה ראיתי את המחזה הרגיל של מעבר דירה. מובילים, ארגזים, ריהוט.
עליתי לביתי הרייק.
לפעמים אני מגלה בעצמי דברים חדשים. אני מניח שאני כזה וכזה. אגיב כך וכך. ההפתעה שהמציאות והעולם סביבי מראה לי את ההפך. בשעת מעשה, שעת מבחן – קפאתי, הייתי חסר החלטה. נאבדתי בתחושה של החוסר אונים של הילדה.
זה מוזר, להיות מצד אחד ואפילו לפני כמה שעות נוקשה החלטי בעבודה ואז ברגע אחד להתחלף לאדם רגיש ואמפטי. הדבר היותר מוזר הוא התהייה לגבי מה יותר אני. המנהל האחראי המכובד בעבודה או הגבר הרגיש בבית.