כאשר אני והמתוקה הולכים לאירועים עם צעירים אנו רואים את הפער ההפוך. אנו צוחקים נהנים מהחיים מרגישים ביטחון במה שאנו אומרים או עושים. הצעירים כאילו ניסחבים בחיים, לא נהנים. הכל לטורח, אין כסף והשאיפות הרוסות. העולם מוגבל ולכן לא מעניין. הדברים ממומוסחרים ולכן לא כדאיים. הכול נעשה פעם ועשרים, רק נישארו החולצות חינם ליד השקית למכבסה.
ובעזרת כל התיעוד והסלפיים שיש. מה עוד נישאר? רק להביט על זה עוד כמה חודשים, שנים ואם בכלל?
ניסינו להגיד את מה שאנו מאמינים. העולם יפה ומדהים. ראו אותנו, יש אהבה וגם זוגיות ממקום של שוויון וכבוד הדדי. זה לא דבר מיושן או לא ישים. הינה מולכם שורד כבר כמה שנים.
המתוקה אומרת שזה מפחיד לדעת שיש חופש בחירה כזה גדול עם דחיפה של החברה להצליח. תחשוב על כך, הם לומדים בבתי ספר בשיטות לימוד שלא מבטיחות להם כוון בחיים, אחר צבא או שירות. ומה נישאר להם בגיל 21-20 לצאת לעולם הגדול עם כל הסיפורים של המצליחנים והכאילו עשירים האחרים. החברה הישראלית נהפחה לחיקוי של הקפיטלים האמריקאני. לא חשוב מי את/ה אלא כמה כסף יש לך.
כסף זמין, כסף זמין ביד בכדי לבזבז אני מוסיף ומאשר. אנכנו מאשרים חוסר אחריות או עליבות, רזון וצימצום.
אני והמתוקה זוכרים את הורינו והמורים בבתי הספר. רק שתיהיה אדם טוב בעולם היתה האמרה.
היתר יסתדר.
