רצה עם זאבים

כבר ברבע לשמונה התיישבה נירית ליד מסך המחשב והתחברה לסקייפ. המתח הרג אותה. היא הקישה את הכתובת בידיים רועדות וציפתה לתשובה. הסימון היה ירוק, אך לא התקבלה תשובה. היא בדקה את המצלמה והרמקול, שלא יהיו תקלות והתחברה בנתיים גם לדף המעריצים שלה בפייסבוק, לשאוב עידוד. הודעות ההערצה היו רגילות. כמה שבחים, כמה "איזה כוסית" ו"תעשי לי ילד" וכמה "אני לא מבינה איך הפרחה הזאת הצליחה", אך בין שלל ההודעות היתה אחת שהחסירה פעימה מלבה: "נירית טל - לא תמימה כמו שחשבתם. בקרוב בעיתונים". הניק היה "אחת שיודעת". זאת בטח היא, הבת זונה. התחשק לה להרוג אותה, אך במקום להעיף לה סטירה, היא תאלץ ללקק לה את התחת. אין צדק בעולם.

אחרי דקות שנראו כנצח, הגיעה השעה שמונה והיא הקישה על הכינוי הירוק שוב. הפעם ענה לה קול של אשה. להפתעתה, זה לא היה קול בלתי נעים. אמנם קול של אשה סמכותית, אך היה בו משהו נעים לאוזן, כמעט מוכר: "שלום נירית. אני שמחה שהיית חכמה מספיק והגעת. תפעילי את המצלמה ובואי לא נבזבז זמן על סמול טוק - מה תשובתך?".

נירית ראתה את תמונתה הקטנה בצד וכיצד סומק משתלט על לחייה. "חכי רגע. בואי נדבר על זה. מה דעתך שאשלם לך בכסף תמורת התמונות? יש לי חסכונות לא רעים, את יודעת?".

צחוק מתגלגל נשמע מהמחשב. "מתוקונת, יש לי יותר כסף ממה שתוכלי לחסוך בחמש עשרה דקות התהילה שלך, גם אם הן ימשכו חמש עשרה שנים. לא עובד עליי ועכשיו, תפסיקי עם המשחקים. תשובה פשוטה - כן או לא ושיהיה ברור - מה שיקרה, יקרה במציאות, לא רק כאן".

נירית רעדה. על האופציה הזאת היא לא חשבה. היא ניסתה למשוך זמן, בתקווה שיעלה בראשה איזה רעיון גאוני שיוציא אותה מהסיטואציה ההזויה הזאת. "אפשר לשאול אותך שאלה אחת?".

"כן ילדה, תשאלי, אבל אל תמשכי יותר מדי זמן. חבל. בסופו של דבר תאלצי לציית לי ואין לי חשק לחכות יותר".

"אוקיי", ענתה נירית ברעד, "למה? למה את עושה את זה? עשיתי לך פעם משהו רע בטעות?".

שוב נשמע הצחוק המרושע ההוא. "לא מתוקונת, לא עשית שום דבר רע. את ילדה טובה בסך הכל, חוץ מכמה שטויות שעשית. את יודעת מה? בואי נשתעשע קצת ונצפה בהן". על המסך החלו להופיע תמונות מתחלפות: היא מוצצת לחבר שלה לשעבר, בשרותים ציבוריים. היא כל כך אהבה אותו...
היא משתינה מאחורי עץ ביום צילומים ארוך, היא מחטטת באף בנהיגה. זה הספיק לה: "דייייי", צעקה, "הבנתי. אבל למה בת זונה? למה?".

"אה, זה פשוט", ענתה האישה בחיוך, "כי אני רוצה. כי זה מגרה אותי להפוך אותך לשפחה שלי, לשייכת לי, לצייתנית לי ללא גבולות".

"אבל אם רצית אותי, למה לא התחלת איתי? כבר קרה לי שנשים התחילו איתי".

"כי הפנטזיה שלי היא לא לעשות אותך. זה משעמם וגם את לא יותר מדי מרתקת. הפנטזיה שלי היא לאלף אותך להיות הכל שלי - החור שלי, הכלבה שלי, הזנזונת שלי. חוץ מזה, שמחרמן אותי לסחוט אותך. עכשיו זה ברור?"

"כ..ככן". ענתה נירית והחלה להתבלבל. המילים הללו גרמו לה לחוש שהיא נשתלת באדמה, אבל איזה ברירה יש לה?

"תשובה והרגע", אמרה האישה. "את תצייתי לי מרגע זה או שבא לך לראות כמה תמונות יפות שלך ב'רייטינג' וב'פנאי פלוס'?".

האינפורמציה עברה במהירות בראשה של נירית. את מי היא מכירה בעיתונים הללו? איזה קשרים תוכל להפעיל תמורת טובות הנאה? שום דבר יותר טוב מהמפלצת הזאת, כולם ישמחו לראות אותה נופלת. "אני אציית", ענתה, "כמה זמן ימשך הסיוט הזה?".

"בדיוק עד שימאס לי ממך ואז תהיי חופשיה ואל תדאגי, ילדונת, אני מואסת מהר בצעצועים החדשים שלי ועכשיו, עוד דקה יצלצל לך פעמון האינטרקום. תפתחי לשליח ותני לו טיפ יפה וחזרי מהר לכאן ".

נירית לא הספיקה לענות והאינטרקום צלצל. היא חיכתה לשליח, נתנה לו טיפ, חתמה לו "בשביל הילדים" וחזרה למחשב עם החבילה שהשאיר לה.

"ילדה טובה", אמרה האישה, "עכשיו תפתחי".

נירית החלה לפתוח את החבילה, מגלה בה שלוש אריזות מתנה. במצוות האישה, היא פתחה את הקטנה ביותר, ראשונה. בפנים חיכתה שרשרת שהורכבה מבד קטיפה ורוד ועליו הושחלה טבעת עגולה כסופה.

"זה קולר האימונים שלך, ילדה. את מבינה? את תצטרכי לעלות בסולם הדרגות. את תתחילי בלהיות רק החור שלי, הטבעת העגולה מסמנת את האפס המוחלט, העגול, החור העגול-השלם. כשתעלי בדרגה, תקבלי קולר של זנזונת וכשממש תצטייני, תקבלי קולר של כלבה".

"ולמה את חושבת שארצה להצטיין?", שאלה נירית בכעס ועלבון. אפס? שמישהו יקרא לה חור ואפס? היא מלכת הילדים של ישראל!

"את תרצי מותק, הו כמה שאת תרצי", אמרה האישה וצחקה בקול.

נירית קפצה את ידיה, מחזיקה עצמה לא לשבור את המסך. היא עוד תראה לאישה הזאת מאיפה משתין הדג, אבל בנתיים, בנתיים היא תשחק אותה הכי צייתנית שיש, עד שתניח ידה על התמונות.

"שיחקנו מספיק, חור, הגיע הזמן להתחיל לעבוד", אמרה האישה וציוותה: "תתפשטי. אני רוצה לראות אם החור שלי יפה גם בלי בגדים".

"תגידי, השתגעת? זאת מתיחה? זה חיים הכט שרוצה לדעת מה אנחנו היינו עושים? די. אתם לא נורמלים. זה לא מצחיק יותר".

"חיים הכט היה מת", צחקה האישה והמשיכה, "ואני יודעת בדיוק מה את תעשי. תתפשטי חור, גבירתך אמרה לך שהיא רוצה לראות אותך עירומה, או שאולי את זקוקה לתזכורת נוספת?".

נירית החלה לפשוט את בגדיה לאט, כשהדמעות החלו מציפות את עינייה.