בן זוגה של אמי בשלושים השנים האחרונות הלך לעולמו אחה"צ, חמש דקות אחרי שביקרנו אותה.
כל השבוע היא סיפרה כמה היא מתגעגעת לילדים ולא יכולה להגיע, כי היא מפחדת שיקרה לו משהו בדיוק כשתצא.
אז החלטנו לשמח אותה ובאנו לבקר איתם. בדרך אמרתי לילדים שאולי סבא ישן, כי הוא מאד חולה, והפיצי שלי אמר בקול הקטן והמתוק שלו את שמו של הבן זוג ושהוא רוצה לראותו וכשהבטחתי לתת לו להכנס לחדר השינה שלו, גם אם ישן, הוא מחא כפיים באושר. היה להם קשר מיוחד ובלתי מוסבר ופיצי הגיב לצ' כפי שלא הגיב לאיש. הגענו וצ' ישן. אמא שלי נכנסה לחדרו כל חמש דקות, כדי לבדוק שהוא נושם והכל בסדר. הביקור היה שמח, אבל אני הרחתי את המוות באוויר. כשיצאנו, אמרתי לשיחיה שזהו, המוות שם, זה עניין של שעות. חזרנו הביתה, הילדים הלכו לשחק ואני הכנתי שולחן לקבלת שבת ואז קיבלתי טלפון מאמא שלי "צ' נפטר, אני צריכה אותך, בואי". טסתי לשם, טיפלתי בה ובכל הפרוצדורות, דאגתי שלא תראה כיצד מפנים את גופתו וכשעשו זאת, לא יכולתי לעצור את הדמעות.
איש כל כך יקר, שהיה מתקשר אליי בסתר מדי פעם ומבקש עצות איך להסתדר עם אמא שלי, איש שליווה אותי במשך רב חיי ואיננו עוד ואני שמחה בשבילו, כי הסבל שלו הסתיים.
ואמא שלי אצלי בנתיים, עד ללוויה ואולי גם אחר כך. כרגע היא בהלם מכדי להכנס למיטה בה הוא נפטר.
ואני לא כל כך יכולה לדבר בטלפון או כאן, אבל זהו, הייתי חייבת לכתוב, כרגיל.
ואהוב שלי וחברים, אני אצור קשר כשאוכל. כרגע זה בלתי אפשרי.
לפני 13 שנים. 14 במאי 2010 בשעה 18:27
