רצה עם זאבים

השבעה הסתיימה אתמול, כי לא יושבים בחג, אבל אמי תשאר אצלי עד לראשון ורק אז תחזור לחייה בלעדיו.
מדהים כמה מהרע ביותר, צומח דבר הכי נפלא. זה קרה לי יותר מפעם השנה ובכל פעם אני מופתעת מחדש.
פתאם יש לי אמא בבית, משהו שלא חוויתי כל כך הרבה שנים, אמא שמתפקדת כסבתא אמיתית ולא רק אורחת לרגע,
אמא שמבשלת איתי, מנהלת איתי שיחות נפש, עוזרת לי בכל דבר ואני לה, שמשחקת לי בשיער בערב ומכינה לי קפה אחרי שהילדים הולכים לישון,
אמא שאני מוצאת בה שוב את כל היפה והטוב שאיבדתי לפני שנים ולרגע היא הילדה שלי, שנשברת בזרועותיי ללא דמעה וברגע הבא, אני הילדה שלה, ההיא מלפני שנים, שמתרפקת בליטוף שלה. אותו הריח מפעם, של קרם ידיים מעורב בחומר ניקוי. מי ידע שגם המוות עושה תיקונים.

והתחלתי לכתוב בימים האלה את הספר שחלמתי לכתוב במשך שנים, רק שהוא יוצא כל כך שונה מכל מה שחשבתי ובכל זאת, אני מתאהבת בעלילה, כמעט כפי שאני מתאהבת בגיבורות הסיפורים הפורנוגרפיים שלי, רק שהפעם הקשר לסאדו קיים, אך עקיף בהחלט. זה ספר על מוות ועל אהבה ועל הקשר ביניהם. אפילו אני לא יודעת איך הוא יתפתח, רק שהכתיבה שלו בוערת בעצמותיי, יחד עם תאוות החיים שמתגברת בי כל הזמן.

ואני רוצה להודות למי שהגיב כאן ולמי שהגיב בפרטי, לאלה ששלחו אסמסים ולמי שהתקשר. ראיתי הכל, לא תמיד יכולתי להגיב, אבל חיממתם לי את הלב.
ואתה אהוב שלי, ממש בקרוב אני באה אליך לדרך המשי ולחיבוק שלך, אין לך מושג כמה אני מתגעגעת וכמה אני מודה לך על התמיכה והעזרה השבוע הזה ועל זה שכל כך היית כאן בשבילי. זה הפך את הכל ליותר נסבל.