"מה שמפחיד אותי", הוא אומר לי, "זה שאת לא מפחדת מכלום. אין לך גבולות. מה שמפחיד זה שכמה שאני מטורף, את מטורפת יותר".
והוא צודק וגם טועה. יש שני דברים שמטילים עליי אימה. שמשהו יקרה לילדים שלי והשני, שאני לא אהיה פה בשבילם. חוץ מזה, לא נותר לי ממה לפחד.
חוויתי את החוויה האנושית על כל כך הרבה מגווניה, הרעים, הקשים, המייסרים. התחשלתי. היתי בבור של התחתית יותר מפעם, גירדתי את עצמי בשפכטל כמו צבע שנדבק על מרצפת. התרסקתי והתפרקתי ובכל פעם חשבתי שזה לנצח, בדיוק עד הפעם הבאה בה החלטתי לעוף. אני חזקה, אני יודעת, לא בפוזה, לא בהצגה, אני חזקה במהות שלי. אני כל כך חזקה שאני מרשה לעצמי להרגיש שוב, לאהוב שוב, לבטוח בבני אדם לא משנה מה. אני חזקה מספיק להרשות לעצמי להיות נאיבית כמו ילדה לעתים, תוך ידיעה שיתכן ואפגע. להפגין את הרוך שבי וגם את הקושי, את הנתינה ואת הרצון לקחת ולשייך. בפעם הראשונה בחיי, אני חזקה מספיק להכיל באמת את כל מי שאני.
ואתה, יפה שלי, אתה לא צריך לפחד מדבר. איתך יש לי רק גבול אחד, אבל הוא החשוב מכולם, הגבול של לעשות לך יותר טוב מרע. הגבול של לא לעשות משהו שיפרק אותך, רק מה שיבנה אותך מההתחלה. ואני אוהבת אותך, אתה שומע? אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה. וכך, כמו שאתה, אקח אותך ללונה פארק שלי, נעלה לגלגל הענק, רק כדי ליפול חזק, ניסע ברכבת הרים עד שהבטן שלנו תקפוץ מחשש, נברח ונצא למסעות שמאניים, כמו שני משוגעים על פטריות הזייה ונאהב עד שכמעט ו.. וגם אם... כמו עוף החול. שנינו. נעוף שוב. למה? כי מי שמפחד לאהוב מפחד לחיות ואני, אני אוהבת לחיות תמיד, במיוחד כשאתה בסביבה.
