והמישהו הזה הוא אתה. יש גם את אלוהים, אבל הוא רחוק. גם אתה רחוק, אבל מתקרב. זה כבר היום השישי היום ונותרו לנו רק עוד 11.
אני הולכת לישון איתך, מדמיינת אותך לרגליי, מוצץ לי אצבע ברגל ונרדם כך, כמו גור. קמה בבוקר איתך, מעיר אותי כמו שאני אוהבת ובאמצע היום, אתה איתי בכל נוף יפה, בכל עיצוב שעושה לי מרגש, בכל מה שבא לי לראות, להריח, להתרשם. אתה שם (טוב, מישהו צריך לסחוב ת'שקיות ולעשות לי מסג' ברגליים כל כמה קילומטרים).
אתה כאן אבל לא ואני אישה שלמה, מלאה, עם חיים גדושים בחוויות וריגושים, אמא ואישה וכל הבלה בלה ובכל זאת, כשאתה לא איתי זה מרגיש כמו החתיכה החסרה.
אתמול טיילנו לליל, בצרפת. עיר עם מלא שיק וחנויות לעיצוב פנים, שזה התחביב הגדול שלי, חוץ מהמקצוע שלי. ועברתי בין החנויות, כל כך נהנית מהעיצובים וחשבתי לעצמי שכל כך הרבה אני יודעת עלייך וכל כך הרבה לא. אתה מתעניין בזה? מה הטעם שלך? (מהמרת על מינימליסטי), היית נהנה כאן איתי? חושבת עלייך מסתובב איתי במדרחובים היפים, הולך איתי למועדונים בלילה. רק שנינו ושקט וביחד. אני קונה לילדים שלי משחקים שמפתחים את הדימיון. לי אני לא צריכה לקנות. יש לי את הצעצוע שלי שמפתח לי את הדימיון מכאן ועד ללה לנד.
ואני אוהבת אותך כל כך, שאתה לא מבין ואולי כן.
