רגע לפני שאני עולה לטיסה, אנחנו עוד מספיקים לדבר וזה לא נגמר טוב. אני טסה בתחושה רעה ולא כיף לי. נותנת לך משימה להתגבר ושאני אנחת תחייך אליי. נבחרת ישראל בכדורסל או משהו דומה (הם גבוהים אבל נראים בני 25 פלוס), ממלאה את המטוס. הם צוחקים כל הדרך ומצחיקים אותי. זהו. אני שוב מחייכת. יהיה בסדר, הרי זה אתה ואני. אחד מהם עובר הלוך ושוב לידי. נועץ מבט למטה, חוסר שביעות רצון ועובר. מה הוא רוצה? מה כפות הרגליים שלי נהיו לא יפות פתאם? אני מתרגזת ועושה לו פרצוף. רק הוא היה חסר לי עכשיו. כשנוחתים, אני מיד פותחת את הנייד. זה אתה, קרוב ואוהב שוב. מספר שהתקשרת כבר המון פעמים. החיוך נמרח לי על הפרצוף. הולך להיות שמח. המזוודות מתעכבות. הכדורסלן האידיוט נעצר ואומר לי "מצטער. אני חייב לומר לך. ירד לך הלק בציפורן - לא מתאים לרגל כזאת להיות עם לק מקולף". אני מחייכת. חיוך שמסביר לו שאני מבינה הכל ואני כל כך מחכה לך. כנראה תגיע הלילה. המזוודות משוחררות ואני רצה לזרועותיה של רחב המדהימה שבאה לאסוף אותי מהשדה.
הבית שלי. איזה כיף להיות כאן. פורקת מזוודה, מוציאה את הפופרס, רצה לאמבטיה, מתקלחת, חופפת, מגלחת, מורחת שוב לק שחור ומחכה לך. אבל אז אתה שולח מסרון שאתה מעוכב במשרד הלילה אבל תבוא על הבוקר. במקום להפגש אנחנו מדברים בטלפון. עושה לך טיזינג. בחצות אני הולכת לישון במיטה שלי. הצחורה. הרעננה. ישנה באלכסון ובשקט. איזה כיף. לא מכוונת שעון. רגילה לקום בארבע בבוקר, אבל מתעוררת מצלצול בדלת. זה אתה. אני לא מאמינה. ישנתי עד שבע ורבע בבוקר. איזה שעה מאוחרת. איזה כיף להתעורר איתך. שולחת אותך להכין קפה, הולכת לצחצח שיניים ולהתארגן ובאה אלייך שמחה ומחייכת. אתה ממש מנסה להכין לי קפה, אבל קצת קשה לך כשהיד שלי נכנסת לך למכנסיים ומשחקת במה ששלי. הצעצוע שלי כאן. איזה כיף.
ואני מרגישה אותך. מרגישה שלא באת העבד שלי. באת הגבר. אנחנו מתחבקים חזק ואתה לוחש שלי שהיית מזיין אותי על השייש של המטבח עכשיו ואני סוטרת לך. חזק. רק כדי שיהיה ברור. אבל באמת? לא אכפת לי משחקי כוח, לא אכפת לי שתהיה גבר עכשיו. אולי אני אפילו רוצה שתהיה קודם כל הגבר שלי עכשיו. יהיה מספיק זמן לעבד. התגעגעתי אלייך עד לכאב ואם כואב לי- תכף יכאב לך. אבל קודם, שוכבת על הספה ומניחה את כפות רגליי בחיקך. תראה לי. כן. כך. עם הלשון. לא! בלי שיניים.
לוקחת אותך למיטה. לא הכנתי את האביזרים. אני משתמשת במה שיש. הצעיפים שלי קושרים אותך לסורגי המיטה. אני עולה עלייך, מנשקת אותך, מספרת לך כמה חסרת לי והולכת. אתה שונא שאני הולכת לך. "לאן את הולכת?", אתה שואל כמעט בפחד. "הולכת לך. הולכת ואולי לא אחזור. נראה. כך אני, בורחת ואברח לך כל החיים, עד שתתפוס". אני אומרת וצוחקת. גם אתה מחייך. מבין את הציניות האוהבת שבתשובה שלי. אני חוזרת עם מגבת ושמן ועם הפופרס. שמה כרית מתחת לישבנך עם המגבת, מתיישבת בין רגלייך. רוצה את התחת שלך-שלי. לבסוף, כשאני מבינה שזה עדיין גורם לך סבל, אני עולה אלייך. "צריך לראות שאני עדיין אוהבת אותך, גם בלי? שאני לא מאוכזבת ממך?". אתה מסתכל עליי ומאשר. אני מסבירה לך שזה לא התחת שלך שאני רוצה. הוא לא משנה. שום אקט לא משנה. מה שמשנה זו ההתמסרות שלך, הנכונות שלך לתת לי הכל. אני מרגישה כמה אתה רוצה ויש לי את כל הסבלנות בעולם אלייך.
אחר כך אני רוכבת עלייך ומי יודע כמה פעמים אני גומרת. הפסקתי לספור. זה מטורף, זה עוצמתי. אתה כלב פראי שכאילו נתתי לו לרוץ חופשי בפארק ולהביא לי כדורים שזרקתי ואתה מאושר מהחופש. אני רוצה אותך כך עכשיו כי כך כיף לי להשתמש בך הרגע. חופשי, פראי, מספק, כלב מיוחם שלא חושב על כלום, רק על התשוקה שלי ושלו. תוך כדי אני מסבירה לך שגם כך, כשאתה רץ בלי קולר, אתה הכלב המאולף שלי וכשאני אשרוק אתה תעצר, תביא את הכדור ותרגע.
אחרי הכל. בחיבוק שלי, אני מרגישה את הילד, מחבקת אותו חזק אליי ולוחשת לו שאני יודעת. אני מרגישה. אני רואה אותו בחדר החשוך ההוא. אני מכניסה לו מנורות ומיטה חדשה בצורת מכונית ומשחקי מחשב ומציירת לו פרחים על הקירות, שיהיה שמח ואז מבקשת ממנו לצאת החוצה וכשהילד יוצא, אני מחבקת אותו חזק. חזרתי, אתה לא צריך לפחד יותר, אתה מרגיש ילד?
ועוד קצת אחריי. תכף שוב תצטרך ללכת לעבודה שלך. עברו שעות. רק מחט אחת בפיטמה. אני מכסה אותך בצעיף שלי ומלטפת ומלטפת. תעוף אוצר שלי. תעוף ילד-גבר-עבד-חור-זונה שלי. היום הרגשתי רק את הגבר ואת הילד. העבד שלי כאן, אני יודעת ואני אוהבת את כולך וכמה טוב להיות בבית, אני נותנת לך דקה להתרגל אליי שוב. כלום לא בוער. כלום לא נוקשה, כלום לא משחק כוח. אתה-אני-אהבה. יום אחד, אני אקרע ממך את כל הכבלים שכבלת אותך, הקשירות שלי הן החופש שלך והחופש שלך הוא החופש שלי.
ובערב-בערב העבד שלי חזר. לכאן, אליי, לבלוג שלו. ואני מתחילה להבין ששיגרה זה לא דבר רע כמו שחשבתי. לא כשהוא בסביבה.
(וכך זה נראה מנקודת מבטו http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=75722)
