אני מדריכת טיולים. צועדת בדרך, אומרת לך "אחריי",
הטיול נעשה בשדה מוקשים-
הנפש שלך.
אנחנו מגיעים לנווה מדבר, גן העדן של שנינו,
מרווים את הצמא.
"יש מוקשים בי ואם אשאר-אתפוצץ", אתה חושב לעצמך כשטוב,
עוזב את נווה המדבר ואותי ויוצא לדרך.
אני אחרייך, מנסה לשמור, אך אתה עולה על מוקש. עוצר נשימה ולא זז.
ברגע האחרון אני מצליחה למשוך אותך, שלא נתפוצץ שנינו.
מחבקת אותך אליי, "למה עשית את זה מטומטם שלי?",
לוחשת לך
ובכל פעם, אני מסתכלת על נווה המדבר שלנו
ותוהה אם זה אכן גן העדן
או שכדאי שאצא למסע חדש, חסר סיבוכים.
ואז אני מבינה, אתה עוזב את נווה המדבר רק כדי
שאבוא להציל, שאראה לך שאני אוהבת גם את המוקשים
וגם את המדבר, את הקוצים כמו את המים. ואני מראה.
בפיצוץ הזה כמעט נהרגנו. שנינו יודעים את זה
ועדיין אין אנחת רווחה.
הפעם, אתה תשלם. אתה מכור למוקשים עבד מדבר שלי?
הפעם אני אפוצץ כמה מוקשים במיוחד בשבילך,
יחד נצפה בזיקוקים העולים לשמיים.
הנה העץ והנה העצים והנה השה לעולה.
והנה אני- סופה במדבר
עוטפת אותך
בכאב
ובאהבה.
