הוא מגיע כולו מתנשף. הוא טעה בדרך, שכח לצלצל, נכנס לבניין הסמוך ומה לא. אני יודעת כבר כמה ימים כמה הוא מפחד מהסשן הזה ומסתכלת לו בעיניים. רואה אהבה וגם פחד, טיפה ריחוק. מורידה אותו לרגליי, "נשק לי את הרגל, ברך את גבירתך לשלום". הוא יורד ומנשק ואני מלטפת לו את הראש עם נעלי העקב שלי. נעים שהוא כאן, העבד שלי.
אחרי המקלחת אני מצווה עליו לעמוד על ברכיו במרכז הסלון, על מזרון הפעילות. "רוצה לחזור הביתה? רוצה להיות שוב העבד הטוב שלי?", אני שואלת בלי חום. "מאד" הוא אומר לי והעיניםי הכחולות שלו משדרות שוב חשש. אני מוציאה כיסוי עיניים ומכסה את עיניו ואז את גליל הניילון הנצמד (מקללת בלב בשבדית את בכוח המוח ואת מיס הייד שהחליטו לפרסם את הסיפור דווקא עכשיו. מצטערת. לא משנה תוכניות לסשן הזה. חשוב לי מדי). לאט אני מתחילה לעטוף אותו, מהכתפיים ועד כפות הרגליים. הפנים נותרות רק עם כיסוי עיניים, כולו עטוף. "אני אחזיר אותך להיות העבד שלי, אבל קודם יש לך כמה שיעורים ללמוד. שיעור מספר 1 - לאבד שליטה זה נעים וטוב, במיוחד כשאתה מוסר אותה לי". אני רואה איך הוא מתחיל להיות שליו בניילון. עוד רגע יכנס לספייס, אבל לא. לא סיימתי איתו. לא היום.
אני עולה עליו ומתיישבת, מרפרפת על שפתיו, נותנת להן להתחכך בחזה החם שלי, שמה לו כף רגל על הפרצוף, מלקקת לו את הלחי. "נעים לך", אני שואלת, "חם? קרוב? אינטימי?" הוא מהנהן שכן. אני קופצת למטבח. הוא שומע רק רעש "לאן את הולכת?", הוא שואל ולא זוכה לתשובה. אני חוזרת עם קופסת פלסטיק מלאת קוביות קרח. "ועכשיו נעים?", אני שואלת כשאני שופכת על גופו המנויילן את כל הקוביות "אההה לאאאא", הוא צועק. "יופי, עבד, כי גם לי לא. גם לי לא נעים ששנייה אני אהבת חייך ובשנייה הבאה אתה קר כמו זר כי נכנסת לאיזה התקף כעס. מבין כמה זה לא נעים?", אני שואלת והוא אומר שכן, אבל אני לא בטוחה, אז אני חותכת שני קרעים בניילון, אחד במקום של הזין והשני במקום של הלב ומכניסה מתחת לניילון קוביות קרח בדיוק במקומות האלה. "כאן אתה מקרר אותי. אתה מקרר לי את הלב ואת הכוס. לא נעים נכון עבד?". הוא מהנהן. "אני שמחה לשמוע. כי אם זה יקרה שוב, אם יהיה לי קר שוב, אתה תשלם ביוקר". אני מורידה לו את כיסוי העיניים ורואה הכל. את החרטה, את ההבנה של מה האוטומטים שלו עושים לו ולנו. הוא מוכן לשיעור הבא.
אני מגלגלת אותו על הבטן "ועכשיו לשיעור השלישי עבד שלי - אם כואב לי-כואב לך". בהתחלה אני מצליפה בו עם שוט רצועות מזמש. "תספור ותגיד: ' אני חושב על אושרה של גבירתי גם כשאני עצוב". זה משפט ארוך. אני מצליפה לא בעוצמה רבה מדי, רוצה להחדיר לו את המסר דרך העור והוא אומר. מתבלבל ואומר. אני עוברת לשוט רצועות העור "ועכשיו, אתה תספור ותאמר ' אני דואג לאושרה של גבירתי גם כשאני כועס'". אני מצליפה והוא משנן, לא חזק מדי. שיתרכז באמירה לא פחות מבכאב.
"חושב שלמדת, עבד שלי?", אני שואלת. "כן גבירתי. אני בטוח. שום דבר מהדברים האלה לא יקרה שוב".
"יופי", אני עונה לו, "אז עכשיו אני איילד לעולם את העבד החדש שלי. המשופר. אבל קודם, אני רוצה שתבין משהו. אני חושבת שהבריחות שלך מהמקום של העבד הן קודם כל כי אתה חושש שאתה לא עבד טוב, לא עבד מצטיין ואתה רגיל להצטיין. נראה לך שאני מתעסקת באם אתה אוהב או לא אוהב כאב והשפלות ושמזיינים אותך בתחת או מלבישים אותך בבגדי נשים, כאילו זאת המהות של להיות עבד. את הנקודה הזאת חשוב לי להסביר לך. זה לא משנה לי. כל זה לא משנה לי. מה שמשנה לי זאת ההתמסרות שלך, שתתן לי אותך כפי שאתה, לא את הדברים שעושים לך רע אלא את הפחדים שלך, הכמיהות הסודיות שלך, כל מה שלא סיפרת ולא נתת לאף אחד, כל מה שמתחת למסיכה ולזה יש לך את כל הכישורים. התפקיד שלך זה עבד אושר, הייעוד שלך זה לעשות אותי מאושרת ומסופקת. יש לך בשביל זה מוח מבריק ויצירתי, לב אוהב, זין משובח ואצבעות מיומנות. אני מזהה את הפוטנציאל שתהיה עבד אושר מצטיין. אתה מצליח לקלוט את זה? אתה מבין כמה אתה כן יכול להיות עבד טוב?". הוא מחייך אליי. כאילו נתתי לו איזה פרס ועונה שכן. אני לוקחת מספריים ואומרת "אם כך, ברוך הבא לעולם עבד שלי. הגיע הזמן להיוולד מחדש". לאט לאט אני גוזרת במספריים את הניילון הנצמד, דואגת שהמספריים יגעו בבשרו מפעם לפעם. בכל זאת, לידה זה דבר קצת כואב. וכך, כמו נשל הנחש או כמו שלייה, כמו פרפר שיוצא מהגולם, כמו תינוק שבא לעולם, אני רואה את גופו מבצבץ מבעד לערימות הניילון הנצמד הנזרקות לצדדים. העבד שלי כאן. שייך. רכוש שלי יקר.
"עוד שיעור אחד נותר לך, עבד שלי", אני אומרת. "אנחנו צריכים לחבר בין עולם הפנטזיה למציאות. בעולם הפנטזיה אתה הכי עבד, הכי שייך, אתה ישן איתי כל לילה לרגליי ואתה מאוהב בגבירתך, אניגמטית. בעולם המציאות, זה אנחנו ואתה מתמסר לסרוגין ואתה מפחד ומורד ואתה אוהב את מי שאני -האמיתית, לא הדמות הוירטואלית. עכשיו אנחנו נחבר בין כל הדמויות הללו". אני מושכת אותו לעבר המראה, מולה הכנתי כיסא. אני מתיישבת ומצווה עליו לשבת עם הגב אליי והפנים למראה. "עכשיו תסתכל. את מי אתה רואה שם במראה? מי האנשים האלה שם?". הוא מביט ואומר את שמותינו האמיתיים ואז הוא אומר "העבד שלך" ומספר לי כמה המציאות הזאת יפה, לא פחות מהפנטזיה.
"עכשיו, עבד שלי, בוא תראה לי איך אתה יודע לעשות אותי מאושרת", אני אומרת לו ולוקחת אותו למזרון, נותנת לו לענג אותי בכל דרך אפשרית ("וואו מה זה שיעור בגמירות?", הוא שואל, "כן, הכי שיעור בגמירות. כך אני גומרת מהויברטור שלי, כך מהאצבעות שלו, כך מהלשון, כך מהרגליים שלי ו..". חבל שלא ספרנו, הוא יגיד אחר כך, כי בטוח נשבר לנו כאן איזה שיא).
אחרי הכל, מחובקים ומביטים בעיניים הוא מגלה לי שההצלפות לא נורא כאבו והניילון היה נורא נעים. אני מגלה לו שהניילון היה אמור להיות נעים וההצלפות נועדו לכאוב רק קצת כדי שיתרכז, אבל זה מספיק לי להתעורר שוב. "ביקשת יפה בדרכך", אני צוחקת ולפני שהוא שם לב אני קופצת לתיק הציוד ושולפת שוב את שוט רצועות העור. מצליפה בו. הפעם כואב. כשהתחת שלו אדום מספיק, אני משליכה את השוט ורוכבת לו על התחת "אני האדון שלך, כלב, הבנת? יש לך מאסטר ואתה תתן לו את התחת". לא יודעת למה, להיות האדון שלו מחרמן לי בטירוף ואני גומרת מזה עוד כמה פעמים ומספרת לו איך האדון שלו יגמור בתוכו ויגרום לו לנבוח תוך כדי.
ושוב אחרי, מחובקים, שנינו עם חיוכי אושר ותחושה של חזרה הביתה, הוא לוחש לי "אבל אני בחיים לא אנבח. לפחות לא כמו שזה נראה כרגע. אני סתם ארגיש מטופש". אני מחייכת וגם מבינה. איתו, כבר הבנתי, האתגרים לא נגמרים לעולם ואולי זה לא כזה אתגר או שזו סתם שטות, לא ממש משנה לי. אני שוב שמחה.
ליד הדלת, אני עטופה בזרועות שלו, בחיבוק חזק ומוחץ. עוד אחד ועוד נשיקה. "חזרתי לגמרי הביתה", הוא אומר לי ואני כבר יודעת. מרגישה. ובראש מתנגן לי "עד העונג הבא בא בא".
