אנחנו יושבים בבית קפה, מקשקשים, צוחקים. המלצרית מקשיבה לשיחה שלנו. מעניין מה הסב את תשומת ליבה, השיחות על השוטים שלנו או העובדה שהמבטים שלי הופכים מדי פעם מרכים למצמיתים, במיוחד כשאני מבקשת ממנה דבר מה נוסף. בפעם השלישית היא כבר עונה "כן, גבירתי". אני מחייכת אליה, מרוצה. לפני שאנחנו עוזבים ויוצאים לדרכנו, אני שואלת אותה "מתי את מסיימת?" והיא עונה שבעשר בלילה. "זה מספר הטלפון שלי", אני מושיטה לה פתק, "אם תרצי שאבוא לאסוף אותך ואקח אותך איתי, תתקשרי חצי שעה קודם". "תקחי אותי לאן?", היא שואלת חצי בפחד, חצי בטיזינג. "אקח אותך להשתמש בך, כמו שאת צריכה". אני מחליקה יד על פניה ועוזבת.
בתשע וארבעים הטלפון מצלצל. היא. "מממ.. זאת המלצרית.. זוכרת? את עדיין רוצה לבוא לקחת אותי?". אני רוצה. "חכי לי עוד חצי שעה מול בית הקפה וכדי שלא אעבוד קשה, גשי עכשיו לשירותים ותורידי את התחתונים". "מה? טוב...בסדר", היא עונה ואני ניגשת להתקלח וחיוך על פניי.
חצי שעה לאחר מכן, אני עוצרת מול בית הקפה, היא עולה למכונית, מתישבת לידי. "היי, אני רונית", היא אומרת ומושיטה לי יד. "היי, אני ליאת", אני אומרת ומושיטה יד לפיטמה שלה. מסובבת. "אאוצ', השתגעת? את מטורפת? זה כאב". "אני יודעת ועוד מעט זה יכאב יותר", אני משיבה לה. אני נוסעת ליד הים, לגן העצמאות. חונה בחניון. "בואי". אומרת לה. אנחנו עולות בדממה לגן. מחפשת עץ נסתר. מעמידה אותה מולו. "תפשילי את המכנסיים". היא מתבוננת בי בהלם. "מה? כאן בחוץ? יכולים לראות אותי". "אמרתי תפשילי", אני אומרת בלחש, במבט שלא משאיר מקום להתלבטות. היא מפשילה את מכנסיה בהיסוס. הם נופלים לרגליה. הכוס שלה חשוף. מגולח, משתלב בצורה מושלמת עם החזה הקטן שלה ועיניה המבוהלות. "תפשקי כמה שאת יכולה", אני מצווה. היא מפשקת, אבל הפישוק שלה קטן בגלל המכנסיים. אני מכניסה שתי אצבעות לפי, מלקקת ומרטיבה אותן. ביד אחת אני מצמידה את הצוואר שלה לעץ. את שתי האצבעות הרטובות אני מחדירה לתוכה. מתחילה לזיין אותה. היא מפרפרת לי בידיים. היא רוקדת על האצבעות שלי, חצי נחנקת מהיד שלי על צווארה. אני מזיינת אותה חזק יותר וחונקת חזק יותר. "רוצה לגמור?", היא מהנהנת. אני דופקת חזק יותר, חונקת. היא גומרת ונופלת לריצפה.
אני מכניסה יד לרטיבות שלי. מורחת איתה איקס על פניה. "זהו. את מסומנת. כמו כלבה", אני אומרת. "חכי לי מחר מול בית הקפה באותה השעה".
אני מוציאה שטר של חמישים שקל ומכניסה לה לחזייה. טופחת קלות על פניה מסתובבת והולכת למכונית. משאירה אותה שם. המומה.
