שינוי

יש מיתוס די עיקש שלפיו משיכה לשליטה, כאב או כניעה היא נחלתו של מיעוט שולי וקיצוני. אבל האמת היא שהנתונים מספרים משהו אחר לגמרי.

בסקר בין-לאומי רחב של החוקר ג'סטין להמילר, עם יותר מ-4,000 משיבים, פנטזיות של שליטה ו"מין קשוח" היו מהנפוצות ביותר. כשני שלישים מהמשיבים דיווחו על פנטזיה בכיוון הזה, וכרבע אמרו שזו הפנטזיה האהובה או התכופה ביותר עבורם.[1]
ויש עוד. בבלגיה, סקר אוכלוסייה מצא שכ-75% גילו עניין כלשהו בלפחות פעילות בדסמית אחת,[2] וכ-47% כבר התנסו בפועל, עם עוד 26% שהיו רוצים לנסות.[3] מחקר קנדי מצא שכ-60% מהגברים פינטזו לשלוט בבן או בת הזוג, וכ-65% מהנשים דמיינו את עצמן בצד הנשלט.[4] בארצות הברית, כ-42% מהגברים וכ-40% מהנשים מצאו במין קשוח משהו מושך.[5] וסקירה מחקרית רחבה מסכמת שכ-40 עד 70 אחוז מהאוכלוסייה מפנטזים בכיוון הזה, וכ-20 אחוז כבר התנסו בפועל.[6]

במילים אחרות, יש מצב שאולי אפילו רוב האנשים נמשכים לאלמנטים בדסמיים, או לפחות אחוזים גדולים באוכלוסייה. הרוב פשוט לא מדברים על זה, וזו בדיוק הסיבה שזה מרגיש נדיר.

אבל השאלה המעניינת באמת היא לא כמה זה נפוץ, אלא מה המשיכה הזו עושה לנו, ולמה דווקא ככה. על השאלות האלו בניתי הרצאה על שלי על פסיכולוגיה ובדסמ שבוחנת את המפגש הזה, דרך חמש זוויות, מהגוף והמוח, דרך חוויות מעצבות ועד השאלה של חופש ומשמעות.

לפרטים והרשמה להרצאה ולהקלטה -

מקורות:

[1] Lehmiller, J. J. (2018). Tell Me What You Want: The Science of Sexual Desire. Da Capo Lifelong Books.

[2] Coppens, V., Ten Brink, S., Huys, W., Fransen, E., & Morrens, M. (2020). A survey on BDSM-related activities. The Journal of Sex Research.

[3] Holvoet, L., Huys, W., Coppens, V., Seeuws, J., Goethals, K., & Morrens, M. (2017). Fifty shades of Belgian gray. The Journal of Sexual Medicine, 14(9), 1152–1159.

[4] Joyal, C. C., Cossette, A., & Lapierre, V. (2015). What exactly is an unusual sexual fantasy? The Journal of Sexual Medicine, 12(2), 328–340.

[5] Herbenick, D., Bowling, J., Fu, T. C., Dodge, B., Guerra-Reyes, L., & Sanders, S. (2017). Sexual diversity in the United States. PLoS ONE, 12(7), e0181198.

[6] Brown, A., Barker, E. D., & Rahman, Q. (2020). A systematic scoping review of the prevalence, etiological, psychological, and interpersonal factors associated with BDSM. The Journal of Sex Research, 57(6), 781–811.

המושג 'סטיה' הוא בעצם מטרייה שמקפלת בתוכה את כל הפחדים שלנו. היא משקפת משהו שלא מקובל עלינו כחברה ואין לה משמעות אחת קבועה. בעבר, בעולם המערבי, ההגדרה של סטייה נשענה בעיקר על ערכים קתוליים מסורתיים שראו בכל מיניות שאיננה בין גבר לאישה נשואים למטרות ילודה[1].
כשהפסיכיאטריה המוקדמת החלה לקטלג התנהגויות, היא פשוט לקחה נורמות מוסריות שמושרשות באותן תפיסות ומתוכן הסיקה מה בריא ומה חולה - בלי לבדוק זאת בצורה שיטתית, אלא בעיקר בהסתמך על תיאורי מקרה פרטניים שלרוב נלקחו במסגרת מוסדות ענישה / פסיכאטריה. ריכרד פון-קראפט אבינג, שטבע את המושגים 'סאדיזם ומאזוכיזם' בקטלוג שלו 'פסיכופתיה סקסואליס' תפס גם אוננות והומוסקסואליות כסטיות ואף גרס כי המונוגמיה היא הוכחה לעליונות של האומות הנוצריות[2].

אז בעצם, כשמישהו קורא לבדסמ סטייה, הוא מנסה להגיד אולי שזה לא מוסרי בעיניו, או שזה חולני ופוגעני בעיניו ואולי הוא גם בכלל חושב שזה נדיר סטטיסטית. אני אתייחס להנחות האלו בפוסטים הבאים, אבל אגיד שכיום ספרי האבחנות קובעים משהו אחר - שבעיקרון אם הדברים נעשים בהסכמה, לא גורמים למצוקה ולא פוגעים בצורה משמעותית בתפקוד - זה לא נחשב פתולוגי (או לא נחשב סטיה בשפה הרפואית).
ה-ICD-11 מתייחס למעשה רק לסאדיזם בכפיה כהפרעה[3]. בעוד ה-DSM-5 מגדיר באופן יותר מורכב. עדיין הוא רואה בסאדיזם ומאזוכיזם בהסכמה ובלי סיכון ופגיעה כמשהו שונה וקורא לזה 'פאראפיליה' בעוד שאם זה לא בהסכמה וכולי, זה יחשב להפרעה פאריפילית.[4]

אבל השאלה אם ספר שיוצא כל כמה שנים הוא מה שצריך להגדיר לנו בהכרח מה אנחנו מקבלים אלינו כחברה, או אפילו מה נתפס בריא נפשית. נראה לי שיש פה שאלה יותר ערכית. מתי זה אמור להפריע לנו או להדאיג אותנו כשמישהו אחר מפנטז או עושה את מה שהוא עושה, מול מי בעצם אנחנו מתביישים ומחפשים אישור ומה ההשלכות של הגדרה כזאת או אחרת על אחרים. ובעצם מי בכלל הגדיר את הדברים כך ועל מה הסתמך.

ואם זה לא חולה, אז מאיפה בעצם זה נובע, למה המח שלנו אוהב לשחק עם כאב או השפלה, ולמה שמישהו ירצה למסור מעצמו שליטה לאדם אחר? על השאלות האחרונות אני מנסה לענות בהרצאה שלי '50 גוונים שנחקור - הפסיכולוגיה של שליטה, כאב ועונג'.

לפרטים והרשמה להרצאה: 

מקורות:
1. Pozzi, L. (2021). The Catholic Church and modern sexual knowledge, 1850-1950 (pp. 1949-1971). London: Palgrave Macmillan.‏

2. , Krafft-Ebing, R., & Chaddock, C. G. (1892). Psychopathia Sexualis. F.A. Davis Co.

3. World Health Organization. (2019). International classification of diseases for mortality and morbidity statistics (11th Revision).

4. American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.).

זה פחד שאני פוגש בכל מיני צורות - הרבה א.נשים מביעים את זה בשאלה "איפה ואיך מכירים?", אחרים מספרים על סוד ארוך שנים בתוך יחסים או שמספרים באופן ישיר על הפחד ממה שיקרה כאשר הפנטזיה תפגוש את המציאות.

אני מאמין לכולםן שהשאלות האלו הן שאלות אמיתיות, אבל אני חושב שהשאלה האחרונה היא מה שיושב מתחת לכל השאלות האלה, בעצם מה יקרה כשהעולם הפנימי יתחבר לעולם החיצוני - מה יקרה כשאני אחשוף את הפנטזיה שלי לאחר? ילעגו לי? יתרחקו ממני? יתייגו אותי ויתייחסו אלי אחרת מעכשיו, אולי כמישהו חולה? האם אני אמצא שותפים אי פעם לפנטזיה שלי? איך זה יהיה כשאני אנסה להוציא אותה לפועל? אני בכלל אהנה? אולי יפגעו בי? אולי אני פותח.ת תיבת פנדורה ומעכשיו אני במדרון חלקלק ותלול לחוסר שליטה עצמית ושפלות מוסרית.

השאלות האלה על המפגש הזה בין הדמיוני לגשמי, בעצמן לדעתי יושבות על מקום של הצלחה וכישלון ומקום של ערך עצמי. כשאנחנו מפחדים שלא נמצא מישהו אחר להגשים איתו, או שילעגו לנו אנחנו מפחדים להיות בודדים, חסרי ערך מספיק בשביל שמישהו ישחק איתנו. הפחד מהוצאה לפועל, מפגיעה, מחוסר הנאה או חוסר שליטה, זה פחד מכישלון.

אמנם הכישלון הזה יכול להיות מאוד מוחשי ובעל השפעות הרסניות (כמו הרס של יחסים), אבל הפחד שמניע אותו לדעתי מונחה יותר מפחד מהכישלון עצמו וההשפעה שלו איך שאנחנו רואים את עצמינו, מכיוון שהרציונל אומר שברוב הפעמים לא יפגעו בנו, גם אם לא נהנה זה לא יהיה הדבר הכי נורא בעולם כנראה וחוסר השליטה והשפלות המוסריים ממאנים להופיע כאשר אנשים מוציאים את הפנטזיה לאור.
המפגש הזה בין פנטזיה למציאות, הוא בכלל לא משהו שמוגבל למיניות או ליחסים בכלל. זה כאמור פחד מבדידות, תיוג והפחד להיראות רע בעיני עצמי, לחשוב שכיוונו גבוהה מידי ושאנחנו חלשים ממה שחשבנו. הפחד הזה מלווה אותי בשנים בעשיה שלי במרכז. בכל פעם שאנחנו מוציאים איזה משהו, בין אם זה פעילות לקהילה, פגישת מתנדבים או אפילו פוסט - הוא נמצא שם.

בעצם המפגש הזה הוא סיכון ובכל פעם שאני חושף את אחת היוזמות כשהן עוד חזון ומחפש את השותפות.ים להוציא אותה לפועל אני מרגיש אותו חזק מאוד. לפעמים הפחדים האלה מתגשמים. לפעמים אני חושף רעיון והוא מבוטל, אני מוציא משהו לפועל והוא פחות מצליח, או שהוא מעורר תגובות שלא רציתי, אפילו תגובות שמופנות ישירות בשביל לפגוע בי או בעשיה שלי. אבל רוב הזמן, זה בכלל לא המצב, גם אם משהו פחות הצליח, לרוב, אני מצליח למצוא את השותפים.ות המתאימים.ות. במקומות האלה אני יודע שהפנטזיה שלי היא כנראה פנטזיה של עוד אנשים, שזה לא כל כך בודד ולפעמים אנחנו עושים ביחד איזה משהו והוא מתעלה על הציפיות בהצלחה שלו, או שהוא פשוט מצליח, הוא עומד כאיזשהו שירות בפני עצמו או אירוע. בקיצור, שווה ממש את הסיכון.
אני יכול למנות כמה חלומות כאלה שהתגשמו לאורך השנים שכולן קרו בזכות ההעזה, למרות למרות הפחד. הם קרו כי דחפתי את עצמי לבוא להגיד מה אני רוצה שיהיה וכשאחרות.ים שמעו את זה, הם חשבו שזה משהו שבעצם גם היו רוצות.ים. שהפנטזיות האלו הן משותפות ובעיקר שהן בעצם אפשרויות. לפעמים זה בכלל לא היה אני שבא עם הפנטזיה, אני רק אמרתי שאני מוכן להשתתף ולהיות חלק וזה הוליד את החלומות האלו לתוך המציאות.
חלומות כאלה שהתגשמו - ההקמה של אירגון שהמטרה שלו היא להטיב עם קהילות מיניות ויחסים מתוייגים; מקום שהוא פלטפורמה בשביל לזהות ולענות על צרכים חברתיים של הקהילות האלו; הקמה של פרויקט מעגלי שיח שנותן מקום לא.נשים לשתף, להתבטא ולהכיר א.נשים באווירה רגועה; הכשרת מטפלות.ים שהיום נמצאות זמינות לכל מי שרוצה טיפול; הכשרה של נשות מקצוע מתחומים נוספים כמו חינוך ואימון; השתלמויות והרצאות במוסדות טיפוליים או לימודיים או נותני שירות אחרים, כדי שיכירו וידעו טוב יותר לתת שירות; מערך סיוע בפגיעה מינית או יחסים פוגעניים, שיש בו מטפלות.ים שיכולות לתת מענה למי שעברו את הדברים האלא, או למי שרוצים להתלבט לפני או תוך כדי מערכות יחסים; קורס DM בשביל שהא.נשים שאמונים על המרחב הבטוח שלנו ידעו לתת מענה טוב יותר ומקצועי יותר - יש עוד חלומות שהוגשמו ובחודשים האחרונים זה קמפיין למימון המונים.

ביום שישי פחדתי שא.נשים לא יגיעו לאירוע ההשקה של הקמפיין שלנו. היה מרתון, היה גשם ובכלל בדרך כלל איזה 10-20 אחוז מהאנשים שעושים אטנדינג לאירוע מגיעים.
הגיעו 150 א.נשים (40%) שפשוט לא רצו ללכת, באו להגיד לי תודה על הדברים שאנחנו עושים, ביקשו עוד, פנו להתנדב, פנו לבקש אירועים נוספים וגם ידעו להגיד מה עוד היו רוצים שיהיה בפעילות שלנו - חיבור - אנשים מוכנים להגיע ולהיחשף בשביל להיות חלק ולעשות משהו גדול.
זאת הצלחה אדירה בעיני! אני מבין שהקהילות שלנו צריכות את המקומות האלה שמחברים, שעוזרים כשקשה, שנלחמים ועובדים בשביל האינטרסים שלנו. אני רואה איך הקהילה מתגייסת בשביל עצמה וזה אדיר בעיני ואני רואה עוד חלום בדרך להגשמה.
90 א.נשים שמבינים מה אנחנו עושים ורוצים שזה ימשיך תרמו עד עכשיו כסף ותשורות למימון שלנו ואנחנו רק בהתחלה, אנחנו צריכים אתכם שתיקחו איתנו חלק ותתמכו בקמפיין, יש לנו עוד הרבה חלומות להגשים.

בואו לקחת חלק!

אני מצרף לכאן פוסט של השותפה שלי במרכז, רחלי טל, בנושא הזה שנוגע לליבי ולעשייה שלי. 

למי שאין כח לקרוא, האמל"ק אומר שאג'נדה היא לא סיפור כיסוי לבריונות או תירוץ לאופי קלוקל. וכן שאם מישהו לא מוכן לשתף פעולה עם כל אחד שקצת לא בתוך האג'נדה שלו, אז הוא לא כאן בשביל לשנות, אלא רק בשביל להתלונן ולצעוק. 

ועוד מסקנה שלי מכל העניין הזה - לכתוב ברשתות החברתיות זה בקושי אקטיביזם אם בכלל. זה יותר כמו אוננות אידיאולוגית עם חבורה של אנשים שחושבים בדיוק כמוך, או שנחסמים. 

להלן הפוסט של רחלי:

כבר תקופה שאני נמצאת בשחיקה אקטיביסטית. activist burn-out נדמה לי שקוראים לזה. הסיבות הן מגוונות אבל זה הגיע לשיא לפני כשבוע וקצת כשחוויתי מתקפה בדיון בפייסבוק שיצא משליטה, שאמנם לא כוונה רק אלי אבל הייתי במוקד שלה. אני שועלת קרבות ותיקה בפייסבוק, פעילה כבר כמה שנים בתחומים מאוד (מאוד) שנויים במחלוקת וחשבתי שפיתחתי עור של פיל וששום דבר לא יכול להזיז לי יותר. אז חשבתי. היו לאירוע הזה כמה מאפיינים ייחודיים שכנראה גרמו לי לקחת אותו ללב יותר מאשר אירועים קודמים שבהם הותקפתי על האקטיביזם שלי (למשל: הפעם לא הייתי בפוזיציה שאיפשרה לי להגיב למתקפה כמו שצריך), אבל אני חושבת שהשורה התחתונה היא שהרגשתי שזה אירוע שזרק אותי בחזרה לבית הספר היסודי ולאיך זה מרגיש כשאת נתקלת בבריונות. רק שבניגוד לרוע הבנאלי וחסר התחכום של ילדים, הפעם זו הייתה אלימות נוטפת ארס עטופה באידיאולוגיה. כביכול, ברמה המוצהרת, הותקפתי על העמדה שלי. הבעיה היחידה היא שבריונות היא לא משהו שניתן להסתיר: בריונות היא סנטימנט שביסודו יש רעל ואת זריקת הרעל המכוונת הזאת אי אפשר לפספס, גם לא תחת מילים יפות על ערכים.

האירוע הזה הביא איתו איזושהי התכנסות מצידי והרהורים על גילויי בריונות במרחבים אקטיביסטיים. לצערי הרב זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בבריונות באקטיביזם שלי. המשותף לכל הפעמים שבהם נתקלתי בזה הוא שהבריונות הוצדקה על-ידי אידיאולוגיה רדיקלית שהייתה אמורה לנרמל אותה. בכל אחת מהפעמים שהותקפתי (ע"י נשים שונות) המסר הגלוי שהועבר אלי היה שאני לא מספיק רדיקלית ושהעמדה ה"חלבית" שלי מנרמלת מצבים/התנהגויות/יחסים/עמדות שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום. מה שהפך את העימות מוויכוח אידיאולוגי לגיטימי לאקט בריוני היה האופן שבו סומנתי כ"סוכנת כפולה", כמישהי שלא ניתן לסמוך על כוונותיה הטהורות, ולכן יש להחרים אותי באופן אישי ולעיתים אף כל להפסיק כל שיתוף פעולה עם מיזמים שאני מעורבת בהם. האופן האלים שבו עברתי חרם ונידוי הוצדקו על-ידי כך שאני לא "טהורה" מספיק, או בקיצור: לא הצטיינתי בתחרות הריצה הרדיקלית למרחקים ארוכים.

אני לא חושבת שבריונות היא המצאה של חוגים רדיקליים. בריונות, תודה לאלה, קיימת בכל המעגלים ובכל שכבות האוכלוסייה. מה שייחודי בעיניי למעגלים שאני מסתובבת בהם הוא האופן שבו זה מנורמל תחת מסווה של אידיאולוגיה. זה הביא אותי לחשוב מה יש בפוליטיקה רדיקלית שגורמת לאידיאולוגיה לשמש כשכפ"ץ להתנהגות אלימה מצד אחד, ומצד שני כיצד היא מאפשרת לשמור על הפאסון הטהור של מי שמשתמש.ת בה. באופן אירוני, אני חושבת, זה קשור דווקא לעיסוק של השמאל בצדק חברתי: המיקוד הזה יוצר פרקטיקה פוליטית שבה קל מדי להעביר את הפוקוס מהמטרה המשותפת (למשל: מיגור של גזענות, הומופוביה, עוני וכיוב') אל חוסר הטוהר האידיאולוגי של חלק מהחברים, עד לרמה של ויכוחים על ניואנסים שאינם נראים לעין בלתי מזוינת, כאשר התוצאה היא לבסוף פיצול של האקטיביזם. באקלים פוליטי כזה קל מאוד להסוות בריונות בנימוקים אידיאולוגיים טהרניים ולטעון שהקרע הוא ערכי ולא אישי. לצערי הרב לרוב ההנמקות הללו מתקבלות על-ידי הסביבה הקרובה במשיכת כתף או אפילו בהבנה ורק לעיתים רחוקות מישהי מרימה דגל ואומרת "סליחה, אבל ויכוח אידיאולוגי הוא לא הצדקה לבריונות, סימון בוגדות וחרם".

ישנן מספר סיבות שבגללן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל בראש ובראשונה זו התחושה שיש כאן משהו שצריך לסמן אותו ולקרוא לו בשם. אני מסתובבת במעגלים רדיקליים יותר או פחות כבר כמה שנים, ואם חוויתי את הסימון הזה יותר מפעם אחת, וגם ראיתי אחרות.ים שזה נעשה להן.ם - סימן שיש כאן תופעה. בפעמים הקודמות שזה קרה לי התכנסתי לתקופה ולעיתים גם התרחקתי מהפעילות. תליתי את זה באופי בעייתי, חוסר כימיה, תחרות על מעמד ותשומת לב, ועוד כהנה וכהנה סיבות שהמשותף להן הוא שהן שמות את הזרקור על רמת הפרט ולא על יחסי הכוח. כשהבנתי שגם הפעם זה קורה לי, החלטתי שאני לא שותקת יותר כי חלק מהמנגנון של הבריונות הוא הניסיון לגרום לי להרגיש אשמה וגם לבודד אותי מגורמי תמיכה. כשאני מזהה את הנקודה שבה האישי הוא הפוליטי אני יודעת שהפיתרון לזה אף פעם לא יכול להיות התמודדות אישית, עם ההלקאה והפקפוק העצמי, אלא רק יציאה לאור ולתת לדבר שם.

אני חושבת שחשוב לדבר על הנושא הזה משתי סיבות: א. ברמה הפרטנית אקטיביזם עשוי להיות חוויה בודדת מאוד וחשוב שא.נשים לא ירגישו שהםן מתמודדות לבד עם השיט שלפעמים כרוך בזה. מותר לדבר על זה ומותר להתנגד לזה. אם אתםן רואות שזה קורה למישהי.ו סביבכםן - תדעו איך לזהות את זה ותציעו תמיכה. ברמה הרגשית זה לא שונה מאף חוויית בריונות שחווינו ביסודי/חטיבה/תיכון/צבא/וואטאבר. החוויות האלו מתאפשרות כשיש רוב דומם שמאשר בשתיקה את המעשים. אל תהיו הא.נשים האלו ששותקים. ב. ברמה הפוליטית חשוב לעורר דיון על מהי פוליטיקה רדיקלית, לא רק מבחינת המטרות שלה אלא גם מבחינת הדרך להגיע לשם. אני יודעת שאני לא ממציאה את הגלגל, ורבות וטובות דנו בזה לפניי, אבל לפעמים שווה להזכיר שלרמוס א.נשים בשם מחלוקת אידיאולוגית זה לא רדיקלי וחתרני, זה סתם דושי ודוחה.

להסביר את ה"אני מאמינה" הפוליטי שלי חורג מעבר לגבולות הפוסט הזה (למיטיבות לכת: זה ההבדל בין הפוליטיקה של מרקס לבין הפוליטיקה של פוקו לטובת האחרון), אני רק אגיד שכל מי שעשתה אקטיביזם אמיתי - לא רק כזה של לכתוב פוסטים בפייסבוק - יודעת שבלתי אפשרי לעשות את זה בסביבה טהורה מבחינה אידיאולוגית. ככל שמייצרות יותר השפעה כך מתרבות הדילמות הערכיות. הדילמות האלו הן הלב של האקטיביזם בעיניי, כי הן תמיד נולדות סביב סוגיות של יחסי כוח, ואין להן פיתרון פשוט. מה שאני כן יודעת זה שחלק מתהליך הבירור הערכי חייב לכלול אמונה בסיסית בטוהר כוונותיהםן של בני ובנות אדם, ברצונםן הטוב, ויכולת של כל הצדדים להכיל רמה מסוימת של מחלוקת למען מטרה משותפת. בלי זה אין אפשרות לרתום א.נשים, לייצר שותפות ולגייס תמיכה.

הרשמה 

להרשמה ופרטים נוספים 

ב-1.12 מתחיל קורס לאנשי מקצוע לעבודה עם בדסמ, יחסים לא מונוגמיים והקשת הטרנסית. זה הולך להיות הקורס הראשון שאנחנו פותחים לאנשי מקצוע שאינם מטפלים, אנשי מקצוע שעוזרים לבני אדם למצוא כיוון בחייהם - יועצים, מגשרים, מחנכים. לפתוח את הקורס הזה לקהל רחב יותר גורם לי ממש להתרגש כשאני מבין שא.נשים יוכלו לקבל עוד סוגים של שירות מודע מ'ניות .

לעבור על התוכן הזה, להעביר את השיעורים האלה, פעם אחרי פעם, יחד עם קבוצה של אנשים שמבינים שהנושאים האלו חשובים, שהבנה שלהם מובילה לריפוי - יש בזה כיף אדיר ותכלס גם שליחות מבחינתנו.

ממש אשמח שתפיצו אותו לאנשי מקצוע שיוכלו לקבל ממנו ערך. פרטים והרשמה: yahasim.org.il/prof

הסקר כבר כמעט מוכן,

האתר כבר כמעט מוכן,

סוגרים חוזים,

החל"צ ממתינה לאישור אצל רשם העמותות ורשם החברות.

הכשרות

עמוד תרומה ותשלום

עמוד התנדבות

וזהו... עוד קצתתתת....

איך שלא מסתכלים על זה, זה הדבר שהכי עוזר לכל הפרויקט הזה לקרות. החברים. האנשים שמתנדבים(!!!) פשוט כי הם מאמינים שזה הדבר הנכון, אנשים מפה ואנשים מהחיים והכל קורה בזכותכם! 

אמנם התנדבות היא עבודה שלוקחת הרבה יותר זמן, אבל זה כל כך משמח לראות את האנשים מתגייסים והדברים יוצאים טוב!

מצורפת: תמונת הרקע של עמוד "סדנאות לאנשי מקצוע" 

בטח כבר כמה אלפי שנים שאנשים לא מדברים על "זה", אלא "מסביב לזה". 

לא אומרים, לא מראים, לא משמיעים, כל מה שקשור ל"זה" בצורה ישירה. אלא רק בסמלים, מטאפורות, בדיחות.

אבל איך בכלל מעבירים רעיון "כזה" לאוכלוסיות חדשות, בלי להיות בוטים, בלי להגיד את הדבר עצמו ובלי להפחיד אנשים... 

בסוף וויתרתי כנראה, אני הולך על משהו פסטלי עם פירות וירקות. 

גם אני עוטף המיניות בשפה יפה ועולצת. 

מקווה שייצא יפה.