אני מצרף לכאן פוסט של השותפה שלי במרכז, רחלי טל, בנושא הזה שנוגע לליבי ולעשייה שלי.
למי שאין כח לקרוא, האמל"ק אומר שאג'נדה היא לא סיפור כיסוי לבריונות או תירוץ לאופי קלוקל. וכן שאם מישהו לא מוכן לשתף פעולה עם כל אחד שקצת לא בתוך האג'נדה שלו, אז הוא לא כאן בשביל לשנות, אלא רק בשביל להתלונן ולצעוק.
ועוד מסקנה שלי מכל העניין הזה - לכתוב ברשתות החברתיות זה בקושי אקטיביזם אם בכלל. זה יותר כמו אוננות אידיאולוגית עם חבורה של אנשים שחושבים בדיוק כמוך, או שנחסמים.
להלן הפוסט של רחלי:
כבר תקופה שאני נמצאת בשחיקה אקטיביסטית. activist burn-out נדמה לי שקוראים לזה. הסיבות הן מגוונות אבל זה הגיע לשיא לפני כשבוע וקצת כשחוויתי מתקפה בדיון בפייסבוק שיצא משליטה, שאמנם לא כוונה רק אלי אבל הייתי במוקד שלה. אני שועלת קרבות ותיקה בפייסבוק, פעילה כבר כמה שנים בתחומים מאוד (מאוד) שנויים במחלוקת וחשבתי שפיתחתי עור של פיל וששום דבר לא יכול להזיז לי יותר. אז חשבתי. היו לאירוע הזה כמה מאפיינים ייחודיים שכנראה גרמו לי לקחת אותו ללב יותר מאשר אירועים קודמים שבהם הותקפתי על האקטיביזם שלי (למשל: הפעם לא הייתי בפוזיציה שאיפשרה לי להגיב למתקפה כמו שצריך), אבל אני חושבת שהשורה התחתונה היא שהרגשתי שזה אירוע שזרק אותי בחזרה לבית הספר היסודי ולאיך זה מרגיש כשאת נתקלת בבריונות. רק שבניגוד לרוע הבנאלי וחסר התחכום של ילדים, הפעם זו הייתה אלימות נוטפת ארס עטופה באידיאולוגיה. כביכול, ברמה המוצהרת, הותקפתי על העמדה שלי. הבעיה היחידה היא שבריונות היא לא משהו שניתן להסתיר: בריונות היא סנטימנט שביסודו יש רעל ואת זריקת הרעל המכוונת הזאת אי אפשר לפספס, גם לא תחת מילים יפות על ערכים.
האירוע הזה הביא איתו איזושהי התכנסות מצידי והרהורים על גילויי בריונות במרחבים אקטיביסטיים. לצערי הרב זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בבריונות באקטיביזם שלי. המשותף לכל הפעמים שבהם נתקלתי בזה הוא שהבריונות הוצדקה על-ידי אידיאולוגיה רדיקלית שהייתה אמורה לנרמל אותה. בכל אחת מהפעמים שהותקפתי (ע"י נשים שונות) המסר הגלוי שהועבר אלי היה שאני לא מספיק רדיקלית ושהעמדה ה"חלבית" שלי מנרמלת מצבים/התנהגויות/יחסים/עמדות שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום. מה שהפך את העימות מוויכוח אידיאולוגי לגיטימי לאקט בריוני היה האופן שבו סומנתי כ"סוכנת כפולה", כמישהי שלא ניתן לסמוך על כוונותיה הטהורות, ולכן יש להחרים אותי באופן אישי ולעיתים אף כל להפסיק כל שיתוף פעולה עם מיזמים שאני מעורבת בהם. האופן האלים שבו עברתי חרם ונידוי הוצדקו על-ידי כך שאני לא "טהורה" מספיק, או בקיצור: לא הצטיינתי בתחרות הריצה הרדיקלית למרחקים ארוכים.
אני לא חושבת שבריונות היא המצאה של חוגים רדיקליים. בריונות, תודה לאלה, קיימת בכל המעגלים ובכל שכבות האוכלוסייה. מה שייחודי בעיניי למעגלים שאני מסתובבת בהם הוא האופן שבו זה מנורמל תחת מסווה של אידיאולוגיה. זה הביא אותי לחשוב מה יש בפוליטיקה רדיקלית שגורמת לאידיאולוגיה לשמש כשכפ"ץ להתנהגות אלימה מצד אחד, ומצד שני כיצד היא מאפשרת לשמור על הפאסון הטהור של מי שמשתמש.ת בה. באופן אירוני, אני חושבת, זה קשור דווקא לעיסוק של השמאל בצדק חברתי: המיקוד הזה יוצר פרקטיקה פוליטית שבה קל מדי להעביר את הפוקוס מהמטרה המשותפת (למשל: מיגור של גזענות, הומופוביה, עוני וכיוב') אל חוסר הטוהר האידיאולוגי של חלק מהחברים, עד לרמה של ויכוחים על ניואנסים שאינם נראים לעין בלתי מזוינת, כאשר התוצאה היא לבסוף פיצול של האקטיביזם. באקלים פוליטי כזה קל מאוד להסוות בריונות בנימוקים אידיאולוגיים טהרניים ולטעון שהקרע הוא ערכי ולא אישי. לצערי הרב לרוב ההנמקות הללו מתקבלות על-ידי הסביבה הקרובה במשיכת כתף או אפילו בהבנה ורק לעיתים רחוקות מישהי מרימה דגל ואומרת "סליחה, אבל ויכוח אידיאולוגי הוא לא הצדקה לבריונות, סימון בוגדות וחרם".
ישנן מספר סיבות שבגללן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל בראש ובראשונה זו התחושה שיש כאן משהו שצריך לסמן אותו ולקרוא לו בשם. אני מסתובבת במעגלים רדיקליים יותר או פחות כבר כמה שנים, ואם חוויתי את הסימון הזה יותר מפעם אחת, וגם ראיתי אחרות.ים שזה נעשה להן.ם - סימן שיש כאן תופעה. בפעמים הקודמות שזה קרה לי התכנסתי לתקופה ולעיתים גם התרחקתי מהפעילות. תליתי את זה באופי בעייתי, חוסר כימיה, תחרות על מעמד ותשומת לב, ועוד כהנה וכהנה סיבות שהמשותף להן הוא שהן שמות את הזרקור על רמת הפרט ולא על יחסי הכוח. כשהבנתי שגם הפעם זה קורה לי, החלטתי שאני לא שותקת יותר כי חלק מהמנגנון של הבריונות הוא הניסיון לגרום לי להרגיש אשמה וגם לבודד אותי מגורמי תמיכה. כשאני מזהה את הנקודה שבה האישי הוא הפוליטי אני יודעת שהפיתרון לזה אף פעם לא יכול להיות התמודדות אישית, עם ההלקאה והפקפוק העצמי, אלא רק יציאה לאור ולתת לדבר שם.
אני חושבת שחשוב לדבר על הנושא הזה משתי סיבות: א. ברמה הפרטנית אקטיביזם עשוי להיות חוויה בודדת מאוד וחשוב שא.נשים לא ירגישו שהםן מתמודדות לבד עם השיט שלפעמים כרוך בזה. מותר לדבר על זה ומותר להתנגד לזה. אם אתםן רואות שזה קורה למישהי.ו סביבכםן - תדעו איך לזהות את זה ותציעו תמיכה. ברמה הרגשית זה לא שונה מאף חוויית בריונות שחווינו ביסודי/חטיבה/תיכון/צבא/וואטאבר. החוויות האלו מתאפשרות כשיש רוב דומם שמאשר בשתיקה את המעשים. אל תהיו הא.נשים האלו ששותקים. ב. ברמה הפוליטית חשוב לעורר דיון על מהי פוליטיקה רדיקלית, לא רק מבחינת המטרות שלה אלא גם מבחינת הדרך להגיע לשם. אני יודעת שאני לא ממציאה את הגלגל, ורבות וטובות דנו בזה לפניי, אבל לפעמים שווה להזכיר שלרמוס א.נשים בשם מחלוקת אידיאולוגית זה לא רדיקלי וחתרני, זה סתם דושי ודוחה.
להסביר את ה"אני מאמינה" הפוליטי שלי חורג מעבר לגבולות הפוסט הזה (למיטיבות לכת: זה ההבדל בין הפוליטיקה של מרקס לבין הפוליטיקה של פוקו לטובת האחרון), אני רק אגיד שכל מי שעשתה אקטיביזם אמיתי - לא רק כזה של לכתוב פוסטים בפייסבוק - יודעת שבלתי אפשרי לעשות את זה בסביבה טהורה מבחינה אידיאולוגית. ככל שמייצרות יותר השפעה כך מתרבות הדילמות הערכיות. הדילמות האלו הן הלב של האקטיביזם בעיניי, כי הן תמיד נולדות סביב סוגיות של יחסי כוח, ואין להן פיתרון פשוט. מה שאני כן יודעת זה שחלק מתהליך הבירור הערכי חייב לכלול אמונה בסיסית בטוהר כוונותיהםן של בני ובנות אדם, ברצונםן הטוב, ויכולת של כל הצדדים להכיל רמה מסוימת של מחלוקת למען מטרה משותפת. בלי זה אין אפשרות לרתום א.נשים, לייצר שותפות ולגייס תמיכה.