עיוות בזמן

כמו עלה הניסחף ברוח שאיבד שורשיו,

נע ונד בעולם לחפש נעורי,

זיכרונות של אז שאבדו בכאב,

אט, אט נעלמים לאופק זוהר בלב.

הימים שרים את הלל האביב,

כמים חיים הזורמים בעומקי ערוצים,

חדוות  היקום נעורה בדמי,

היום אני כבר מבין עד כמה רדומים היו חיי.

יש את היום ויש את החלומות,

אך הכבלים אוסרים את קרסולי ולא מרפים,

רחוק אלך עבור מראות האהבה,

אזיקי לא מאפשרים להגשים תקוות הנשמה.

יושב בארצו יודע אהבה,

מקום מגוריו במדינתו ארץ נוכרייה,

מביט ממרפסת חדרי הלב בכמיהה,

בבוא היום יפעם עם בחירת ליבו מלכה. 

דביר