עיוות בזמן

   לפעמים עצם הנתינה שלנו לאחר היא הקבלה עצמה ולא הכרת התודה שבאה בעקבותיה, ואיכותה היא בדיוק באי הכרה מהצד המקבל.
עצם הרצון להכרה הופך את הנתינה לסוג של תמורה והנתינה הופכת לשכר מכר ולא נתינה נקייה מהפנימיות.
   דרך אגב, זה קורה גם אצלי, אבל אני לא מצפה לתמורה ולכן גם לא מתאכזב.
לכן, התודה הנדירה שאני כן זוכה לה לפעמים מאנשים, ערכה גבוהה יותר עשרות מונים וייחודיותה רבה יותר.
   לו היו כולם מודים ומכירים בנתינה עם הזמן היא הייתה הופכת אצלנו למובן מאליו וערכיותה אפסית.
דביר
נ.ב.
אני כול יום שם קערת מים על אדן חלון המטבח וצלוחית עמוקה עם אורז לציפורים, הם באים כבר בהמוניהם, משפחות שלמות כולל הגוזלים.
   דרורים, יונים, עורבים, היו יונקי דבש ועוד שאני לא מכיר את מינם.
הם לא אומרים לי תודה, נהפוך הוא, כאשר אני נגש לחלון להביט בהם הם פורחים בבהלה.
   אז התחלתי לסגור אותו שלא להבהילם.
הכרת התודה שלי מהם מעצם בואם לשתות ולאכול, מהציוצים, מהעובדה שאני עוזר לאחר גם אם הוא לא מודע לאותה העזרה.
   עזרה היא לא רק המעשה, היא גם התחושה הפנימית שלך שעשית את הדבר הנכון עבורך, לנשמתך, להיותך אדם ואנושי.
עזרה ללא תמורה הוא הערך הנעלה ביותר לדעתי שהאחד יכול לתת מעצמו לאחר.