כואב לי.
והעולם.. העולם לא יעצור בגלל זה. וכן זה טבעי. אבל זה מרגיז אותי... מותר לי חח
כואב לי פיזית. כואב לי נפשית.
אני בין 4 קירות וחלוק בית חולים מ14.8 וכל נים שבי כל כלי דם שפיצצו, חדרו אליו סרקו, החדירו אליו תרופות, כל האיברים שלי, כל הגוף שלי הכול מותש.
אני מטופל.ת במחלקת הנשים הכי מדהימה בעולם עם מלאכים שמחפשים בכל יום להקל על הסבל שלי, ולהוציא מפה יותר טוב ממה שנכנסתי.. אבל הדרך לשם.. שורפת את הכריות ברגליים בכל צעד.
אני מחוברת לצינורות.. 24/7 אנטיביוטיקה שמוזרקת לפצע. חמצן לפצע. נקז ואקום לפצע. ובין לבין אנטיביוטיקה ורידית, משככי כאבים.... מתתי כמעט פעמיים החודש. בנוסף לכל הפעמים האחרות שפגשתי את המוות קצת קרוב מדי. הגוף, השכל, הלב.. הכול יודע... גם אם לא אומרים את המילים האלה במדוייק"מתת". אתה מרגיש כל פעם כזאת. וכמו חתול.. אני סופרת את מספר הנשמות שעוד נותרו בי.. המגדר היום החליט שאני כותבת בנקבה. וכואבת בנקבה. כי היום אחרי 45 יום כמעט... הרחם שהייתה לי, החליטה לחזור אלי בצורת חלום על ילד. .. חלום בשנת צהריים שהרים לי את הכאב.
ילד שצועק "אמאאא" ורץ אליי.. עם שתי ידיים פרושות..חיוך ענק, ורוח מפזרת תלתלים שחורים ענקיים. ואז כל הכאבים שחוויתי אי פעם... התגמדו מול רגע אחד שבו לא יכולתי לנשום.. והדמעות פשוט... עולות. והתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. עוד לא עיבדתי את כל מה שאיבדתי. עוד לא עיבדתי את כל מה שהרווחתי.. חיים.. בריאות... כי כרגע.. אני עוד פה נאבקת כל יום על החיים שלי. על הפצע שייסגר.. על זיהומים שמתגלים.. על זיהומים שהיו ופספסו במשך שנים.. על רשלנות רפואית של ניתוח קודם.. אני עוד לא עיבדתי שכל יום מחלקה שלמה התגייסה להציל אותי.. לא משנה מה.. "מפה נועם יוצאת" ככה אמר המנתח . ככה אמר מנהל החטיבה. וכרגע.. כרגע.. כל מה שאני חושבת עליו זה ילד.ואישה. שהלוואי והיו בבית... מחכים שאחזור. מחכים שאמא תהייה שם.איתם.
הלוואי שהייתי שם. והדופק.. עולה. והדמעות...לא מפסיקות. אף פעם לא חשבתי שאהיה אמא טובה. ידעתי שאהיה דודה מדליקה. אבל החלטתי.. שמפה אני יוצאת.. להגשים חלומות. שניים. ללמוד להיות עוזרת וטרינר כי אם כבר אני יודעת לטפל ולאהוב משהו זה בעלי חיים, וזוגיות מקננת עם ילדים,כלבים, חתולים וכל מה שבא לה.. העיקר שתאהב אותי ואני אותה.. מונוגמית או לא... כל השאר זה שולי. אהבה, כבוד וצחוק.. חיוך ובריאות. זה כל מה שאני רוצה. אז.. למה אני בכל זאת פונה אליכם? אולי כי אם אתם מכירים מישהי.. מדהימה שאוהבת פלפל חריף כמוני, קטן שובב, ומוכנה ורוצה משפחה.. ואתם חושבים שהיא יכולה להכיל את כל הדברים שאני... בבקשה.. תגידו לה... שעוד מעט אני יוצאת מפה.. עוד מעט.. רק בבקשה שתחכה קצת. אני.. בדרך אליה.
ותודה למי שבימים האלה אוהב אותי. עוטף אותי. מחזק אותי.. זכיתי במתנה הכי נפלאה בעולם . קבוצת החברים והמשפחה הכי מגובשת ואוהבת שמישהו יכול לבקש. ...