Rising from the ashes

שמיים בוערים,
מטוסים מהירים,
משתין מפחד,
אבל הפעם לא לתוך טיטול או סירים.
מלחמה בחוץ,
ואנשים מפחדים לשמוע על המתים,
ואני יצאתי החוצה מתוך המוות,
ללוח מודעות אבל,
שנפרש מולי עם שמות וסיפורים.
הלב מטפטף, התפרים כבר לא,
הפצעים שלי נסגרו,
ונפתח אחד אחר חדש.
לעם שלי , למקום שלי שכל נשימה בו היא חשש
שכבתי שם, כמעט 60 ימים,
אבל מה זה אומר למי שכרגע בשניות השתנו לו החיים?
שאיבד כל מה שהיה לו בשניות נצחיות,
ואני..?! מפחדת שיראו את החיוך שלי שאני שמח לחיות.
בין כעס לשכול,
בין שחור ללבן,
סיימתי את המלחמה שלי כמעט,
והתעוררתי למלחמת עולם.
יצאתי מהדלת ההיא.. עם תפרים
כאלה ששמים על פצעים גדולים במיוחד.
אולי כדאי לקרוא לצוות המנתחים שלי..
להסביר להם,שגם פה יש אחד.
שיחברו את הפצע הזה כמו את שלי לחמצן,אנטיביוטיקה ווואקום
ושמישהו יהיה אחראי כל כמה זמן לבדוק מדדים. ואנחנו נושמים.
הם אמרו.. שפצע.. כל פצע נסגר בסוף.
הם אמרו. הם מנתחים הם יודעים..
והכל הפצעים הגדולים לאחר ניתוחים,
תמיד נשארות צלקות.
אז בואו ננתח. ואז.. נציל. נילחם.
הרופא שלי אמר שפצע חי זה פצע מדמם.
לוקח לו זמן... אבל זה קורה. ומתישהו הרוב מחלים.
תישאר צלקת מכוערת,
גם לי וגם לעם שלי,
אבל כשהכול יעבור, הכול ייגמר,
נקשט אותה בצבעים אחרים או נשאיר אותה ככה..
נחליט אחר כך. אולי באמת.. נשאיר ככה..
שידעו שנלחמנו עד הסוף כדי להישאר בחיים.