אני זוכר כל צלקת.
כל סדק.
איך כל דבר בי נשבר.
איך הרווחתי כל כאב
בכל איבר.
אני זוכר את הלב שלי חצוי ממך,
את הלב שלי שלם איתך.
אני זוכר קולר סביב הצוואר,
נוגע לא נוגע ,
משחק בי עם אש,
אני זוכר איך כל דבר נוצר בי,
כל דבר שהתרחש.
אני זוכר מילים שאמרתי,
הלוואי ויכולתי לקחת,
אני זוכר מילים שהדחקתי,
שהיום לא נותנות בי נחת.
אני זוכר לילות שהרחתי אותך דרך המיטה,
מעבר לחלון,
מעבר לחלום,
כשהתעוררתי מפוחד מתשוקה.
אני זוכר מילים שמחקתי,
לילות שלמים שהזעתי לכתיבה,
אני זוכר שגרמת לי להרגיע
להאמין שוב באהבה.
אני זוכר הכול.
את הכאב.
את מה ששברתי.
את החיבוק.
את מה שעברתי.
אני זוכר להגיד תודה,
להסתכל לאחור
לומר "הייתי.." ו"הנני" באותה נשימה
ולתת במילים אחרות,חדשות
נשמה.
אני זוכר. כל צלקת.
כל סדק.
איך כל דבר בי נשבר.
אני זוכר גם שקמתי.
אני זוכר שלמדתי שצועדים עם הכאב.
כי הכאב... אף פעם לא נגמר.
אני זוכר כל צלקת.
כל סדק.
איך כל דבר בי נשבר.
ואני זוכר לקום, לנער את האבק,
לאהוב. תמיד.
כדי לחבר בחזרה, את מה שאפשר.
אני זוכר כל צלקת.
כל סדק.
איך כל דבר בי נשבר.
אני זוכר אותך.
מעולם לא שכחתי.
את חלק מדרך שעברתי. שלמדתי.
לא רק בעבר.
אני זוכר כל צלקת.
כל סדק.
איך אמרתי תודה אתמול,
מול השמיים,
על כל מה שאי פעם,
בי ,בתוכי,בגופי.. בעצמי..
נשבר.
