כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע..שלמה ארצי שר ואני דומע.
זה לא שאני עדיין מאוהב באיזו אהבה שהייתה לי,
אבל השם שלך עולה לי כמו העונה שעכשיו.
עושה לי קצת אפור ורגיש,
והעלים הכתומים, והמלחמה שבחוץ
ואני שכבר לא מדמם כל הזמן,
אני שהפסקתי להילחם,
והתחלתי לאהוב,לעטוף ולהתעטף
הכול כל כך כואב עכשיו. כי טוב לי.. ונפילת המתח הזאת.. של לעכל את החודשים האחרונים. את השיטות. את כל מה שאני עברתי.
אני עוד מעבד את החודשים האחרונים,
את הכאב,
את המוות שלי,
את הדרך חזרה,
את האובדן, את היכולת המוזרה הזאת שלי לשרוד תופת... את המלחמה שהתחילה בדיוק כשיצאתי מבית החולים,
ואז אני נכנס לשוטט במדיה החברתית.אסקפיזם זול וילדותי מהכול,
והנה זיכרון שלנו ,
כשעוד היינו יחד.
כשרציתי לתת לך את הכול ואמרת שאת סומכת עליי. להוביל .להיות. לאהוב. ולראות מעבר לשתיקות, לחיוך מעבר לזהכול.. ולראות את מי שאת בפנים ולא לפחד להיות חלק בלתי נפרד ממך.
אנימאז "אנחנו"... לא התאהבתי. באף אחת.
הייתי רוצה.
ואני לא כותב לך כי אני רוצה אותך חזרה. או כי .. לא התגברתי. כי עלתה לי תמונה.. שלך במוח שלי . שבה שרתי לך..כשישנת. מכורבלת במיטה, חולמת על פוני ורוד,ונצנצים ועוד משחק גיימינג שאני אף פעם לא אכיר.ו...
לא ידעת..לא ידעת מעולם כמה כאב לי כשנפרדנו. עד שהפסקתי לשיר .
פתאום... אחרי הניתוחים.אחרי הראשון.. חזרתי לשיר. חזרתי להוציא תפילות בקול רם. חזרתי לשיר בתקווה שמישהי תשמע.
אז הבנתי שאני באמת סופית נפתחתי לעולם ולקבל אהבה.. ורציתי לומר לך תודה. על זה שנתת לי רגע להתגעגע אליו.
רגע שמעולם בשבילך לא היה קיים..
אבל בשבילי..
זה הרגע הזה,שבגללו עכשיו אני לא נרדם. הרגע הזה שבגללו.. אני דומע .
זה הרגע שהבנתי מה אני מחפש.. ומאז עוד לא מצאתי. אבל זה פה.. ממש עוד רגע.. ממש כאן
אז תודה לך. על הרגע ההוא שגר לי להבין איזו כברת דרך עשיתי... ושעכשיו.. אני באמת מוכן.