נשימה.
אחת.. ועוד אחת.
בחוץ העולם רועם, בוער ברעש
וכאן..
אנחנו בוערות בשתיקה משותפת.
המילים הושתקו לטובת צלילים אחרים..
הרעש של טיפת הרוק הנבלעת בגרון. נשימות עולות יורדות.. נשיקות קטנות.. מול נשיקות פראיות.
גניחות.. נהמות..
אוהב להתגעגע אלייך כשאת עדיין כאן.
אוהב להרגיש שאם לא תהיי.. אשתגע.
את, כמו שאת... פשוט הגעת אליי מתוך היום,
כמו כל הרגעים הבנאליים שקורים כך .כאילו כל זה היה אמור להיות.
והלב שלי עצר במקום.
ועכשיו... כשאת פה מזיעה אותנו לתוך החלל,
מנגנת על הגוף שלי באצבע רכה,
אני מתאהב בך.
שוב. כאילו קמתי מתוך תרדמת ישר לתוך אהבה.
אל תתני לי ללכת.
אל תתני לך ללכת.
את אוהבת אותי חזק.
את אוהבת אותי כנועה.
את רוצה שאני אקנא , שארצה שתהיי רק שלי,
אבל אני בכלל עוד אומרת תודה שבחרת להיות לצידי
ואת.. לא שלי... אין לי זכות עלייך..
רק זכות להיות כאן איתך.
את מלמדת אותי להרגיש מחדש,
לפחד מהכול ולתת להכול לבעור.
ואני רועד,
ואת משתיקה אותי..
רק מבקשת שארגיש..
ואני...
כמו שאני.. רוצה שזה יישאר כך לעולם...
לראות אותך כך.. כשאת מתענגת על הגוף שלי..
מחליקה על גבי דמעות ,מיצי תשוקה, זיעה ושתיקות,
מוכן שתקשרי אותי שוב ושוב..
אלייך.
אלינו.
רק תני לי שוב..
להתאהב בך ..
כל פעם מחדש..