לכל אחד יש מלחמה.
ואני שומע.ת אותם...
הם מדברים על החיים. על המתים.
משווים בין כאב לכאב
למי נשבר יותר הלב.
הם מדברים
נשים, תינוקות. זקנים
שוכחים שגם גברים מתים. גם גברים כואבים,גם גברים מעונים מורעבים.
ולא רק חיילים.
הם שואלים כל אחד על הסיפור האישי שלו,
איפה היית לפני שנה
ולא מדברים על איפה כולנו היום,
עומדים על סף התהום,
ולא מדברים על איפה נהייה
אם נמשיך לשנוא,להתריס,לפרסם,להגיב
ולמלא את החלל ברעל הזה
לכל אחד יש מלחמה.
כזאת שהוא זוכר
כזאת שהוא חי אותה.
שבנה מסביב חדר. חמ"ל של רגש
הוא קם מהמיטה,
לשטוף פנים
להדליק טלוויזיה ולהנמיך את הקול עד הסוף
לא לשמוע אותם רבים על פוליטיקה ,על פרשנות
כשאין שום דרך ללכת מסביב
לידיעה שזאת לא מלחמה, זה אירוע רב נפגעים.
עם חטופים. עם הרוגים. והמלחמה התחילה הרבה אחרי..
המלחמה שלי. שלך. שלו.
המלחמה התחילה לפני ואחרי. הפצצות. טילים.
אבל בשבת ההיא לא הייתה מלחמה.
בשבת ההיא הכול השתנה.
זה היה מחדל.
זה היה אחר.
זה היה כישלון.
זה היה כאב שלא ניתן להכיל ולהבין..
מהסוג ההוא של אירופה בשנות ה40'..
ואתם עסוקים בלהשוות נפילות, חרדה. מיקומים.
במקום לזכור..
שלכל אחד יש מלחמה.שלו.
לכל אחד יש מלחמה.
לכל אחד יש.
אל תגידו לאף אחד שאין לו.
אל תגידו לאף אחד.. אני סובל יותר.
זו תחרות של אומללות
לכל אחד יש מלחמה.
לכל אחד יש אבל.
לכל אחד יש מלחמה.
רק לא לאלה שהאדמה.
להם אין כבר.
כלום.
לא סבל. לא שברון לב.
לא עוד צרחה מול המילים "הותר לפרסום "