Rising from the ashes

הוא חי.אני חי.ראש השנה,אני בבית. לא בבית החולים לא איתו. לא בגללי. אבא נכנס לבית החולים שערי צדק באותו תאריך שאני נכנסתי שנה שעברה..ואני לא מפסיק לחשוב על ההתאמה והחפיפה בין התאריכים.שנה שעברה.. שכבתי. שכבתי מחובר לצינורות. בטן פתוחה לחלוטין . בטן שאני ממשש כל לילה מאז.  לוודא שהכול תקין. שאני לא מרגיש משהו מוזר. אני מאזין לדיידו,שותה קולה זירו כאילו זה רגיל.. טוב,לכם זה רגיל. לפני שנה אני בבית החולים יכולתי רק לחלום על זירו. היום ישבתי עם חבר לאכול.ולדבר על זה.. על מה שעובר עליו. עליי.. על כל התקופה עם אבא(אכתוב על זה בפוסט אחר)אני הזמנתי אותו(כן.. עבר זמן מאז שהיה לי כסף ביד..עוד משהו שאני עוד לא מעכל.)ואותי. אכלתי שרימפס בחמאה ושום,זה הוגש עם לחם.. ופתאום הוא זורק לי" איזה מוזר לאכול איתך ולראות אותך מזמין גלוטן ולקטוז כשבשנה שעברה,דבר כזה היה מוביל אותך למיון ישר עם התקף". קרו המון דברים היום. טובים. כאלה שהזכירו לי ימים טובים שלי.. וגם פחות. אבל זה הכול היה. כל כך לא מובן מאליו. שישבתי עם מי שישבתי. שנהנינו ביחד אחרי כל הזמן שעבר. שהיה נוח לי ולו במרחב יחד. שהרגשתי בנוח ללבוש חשוף מולו.  אבל המוח.. המוח קודח וחם...אני שנה מאז. ושנה כבר בבית. השתחררתי בחמישי לאוקטובר. יומיים לפני השבת השחורה בעולם...  והמוח שלי.. עדיין..בבית החולים. בצינורות. בכאב שסחבתי שנים. בתרופות. באלף מיליגרם של כדורים רק כדי להתעורר ליום עבודה.  המוח עדיין חי בכל רגע את הכאב. אני לא מעכל לפעמים שאני מתעורר בלי כאב בגוף. מחזיק אימונים, נסיעות ארוכות, טיולים עם צ'ואי. אוכל מה שאני רוצה. בלי להקיא. בלי להתעלף.. הצלקות נשארו. אבל הצלקת האמיתית.. היא במוח.. הוא.. עדיין לא החלים....