מגיל צעיר, תרבותית אנחנו חווים לומדים שאהבה רומנטית, זוגיות היא הביטוי האולטימטיבי לאהבה. שם קורה הקסם..
אנחנו שומעים.:" זה בסדר שיש חברים, אבל מה קורה עם אהבה?!"
בשבוע האחרון התמודדתי עם שאלות לגבי עצמי, לגבי אהבה. לגבי שנאה, חמלה. דברים שהרגשתי.. שלא ידעתי לומר למה הם שם. אבל הם שם. ואולי לא צריך שיהיה איזה הסבר אלא רק לקבל את זה. .. אבל בתוך כל הכאב ראש הזה ובתוך כל הכאוס הזה האהבה והחמלה שקיבלתי מהסביבה, היו מבחינתי הביטוי האולטימטיבי לאהבה הזאת.
אנחנו מייחסים חשיבות רבה מדי למציאת זוגיות במקום להתרכז במקומות שבהם אנחנו עושים אהבה, נותנים אהבה גם אם היא הכי לא רומנטית זוגית שיש.
האהבה והחמלה להורה קשיש שאתה מטפל בו, האהבה לקולגה שגיבה את המשמרות בזמן היעדרות מהעבודה, אהבה וחמלה לילד שהכלב שלך נבח עליו כי הוא רצה לשחק איתו ובטעות הפחיד אותו.. האהבה לשכנים, לחברים שחיבקו,תמכו, חלקו מעט מהניסיון כדי לייעץ. ולפעמים אהבה זה לשבת עם הבסטי שלך על בקבוק וחצי ג'ק דבש, ולבכות עד שהעיניים יוצאות מהחורים. הביטוי האולטימטיבי לאהבה, היא לא סוגיות. היא לא רומנטיקה.. אלא ההתמסרות של אדם אחר לסבל או לאושר שלך וחזרה. מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להשפיע ולהפוך את הנוכחות שלנו למיטיבה בחייהם של אנשים אחרים. יום האהבה העברי בא וקרב.. ואיתו, הרווקות שלי, השבוע הקשה הזה שאני עובר. .. ואני חווה את האהבה יום יום. ומבורך על זה. אני מבורך באמא הכי טובה בעולם, החברים הכי טובים שיש, באנשים טובים שאכפת להם. בעיר הכי אכפתית בעולם.. אין אחד שראה אותי מנגב דמעה ולא שאל אותי איך אפשר לעזור, ואני מבורך בעבודה טובה. במקום בטוח. אולי הגיע הזמן שאני אגיד את זה בקול גדול.. קשה לי . אבל פאקינג. אני מאושר. אני מאושר. וחזק . ויפה מתמיד. נשברתי השבוע עשרות פעמים ביום וחזרתי.. כמו רכבת הרים רגשית מטורפת. והכול בזכות מעט מילים. מעט אהבה. וחיבוקים מאנשים בחיים שלי. ויום אחד .. גם זוגיות תגיע. עד אז נתפלל אליה. אליה ושכל מי שצריך אהבה כזאת או אחרת יקבל אותה. יום אהבה שמח ושכל החטופים שלנו יחזרו לבית האוהב שלהם.
אמן.