לפני 8 שנים. 20 בספטמבר 2016 בשעה 6:29
יש לי זיכרון מצויין. באמת, אני יכולה לנסוע עם בנאדם באוטובוס פעם אחת, לפגוש אותו שנה אחרי זה במקרה ולזכור את הפנים שלו.
אני זוכרת טוב טוב פנים של בני אדם שהמבט שלי עצר עליהם אפילו אם זה לרגע אחד.
אבל הייתה תקופה בחיי שממנה אני לא זוכרת הרבה.
בלילה כזאת שהתבשלה במשך שנתיים—שלוש. בלילה שבבסיס שלה היה חוסר ביטחון עצמי, חריף וחמוץ. זרקתי לתוך הסיר הזה עוד פנים, עוד זוג ידיים, עוד רגע של תאווה, רגעים של קרבה פיזית ותהום נפשי, עוד לילה ועוד בוקר בו זחלתי הביתה. עוד גמירה ועוד אחת שנועדו לחמם את הלב ולהרגיע, אבל רק הבעירו בי את הכאב השורף הזה שהמשיך להתפשט בגופי.
מהתקופה הזאת אני לא זוכרת הרבה. לא זוכרת פנים שלהם. לא זוכרת סיטואציות. הכל קבור ונעול הרמטית תחת מכסה כבד של כאב וגועל.
לפעמים נדמה לי שאם אפגוש אחד מהם ברחוב, בבר, או אפילו פה— לא אדע לזהות אותו.
ואולי סלחתי לעצמי כבר את החיפוש הזה במקומות הלא נכונים,
אבל הפחד הזה לא לזכור איכשהו עדיין משתק אותי.
ומה אם יום אחד אחד מהם יעמוד מולי ולא אוכל לזהות אותו? אני לא בטוחה שארצה שהוא יזכור גם... שלא יזכור ולא יזכיר?
או שירים את המכסה שנעול הרמטית?
