ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Equilibrium

אני מראש בוחרת לפנות במין זכר, אף על פי שכל מה שאני רוצה להגיד מופנה לכל המינים.
אז שלום לך בן אדם.
תיכנס, תרגיש כמו בבית... אך אל תשכח בבקשה שאתה אורח.
אורח בעולמי הפנימי שאני מצאתי אומץ לשפוך פה באותיות שחורות וקטנות במלבנים לבנים.
תשאיר את השוט,האזיקים והמניירות פה בכניסה. פה אתה לא צריך להיות שולט, נשלט, מתחלף או כל תפקיד אחר שאתה סוחב על כפתייך אן בכיס שלך.
פה כותבת אשה. בנאדם כמוך, שמורכבת מהרבה יותר צדדים וחלקים למעט כוס, ציצי והנטיות המיניות שלה.
תידע שכל מה שאני כתבתי פה, כל הפרטים הקטנים שנתתי להם חיים בעזרת זכוכית מגדלת של המודעות שלי, הם נשפכו החוצה לרוב לראשונה וסביר להניח לאחרונה... אתה עד לדברים ולאירועיים בחיי שרוב הסביבה הכי קרובה ויקרה שלי לא מודעת אליהם.. אולי מנחשת.. אבל אתה יודע. תוכל לשאת באחריות הזאת?
פה, בבלוג אני שואלת שאלות, מחפשת תשובות, שופכת על הדף ומסדרת את כל מה שאני לא מצליחה לנסח רק בראש, משתפת בהבנות ותובנות על העולם בו אנחנו חיים, על עולם השליטה, משתפת בחוויות שלי בתהליך ההתפתחות האישית (והמינית) המתמדת שאני נמצאת בה. פה אני בוכה, שמחה וסתם משתעשעת. נראה לך שתוכל לזרום איתי? אני אשמח. אז תשאיר תגובה, תשאיר סימן.
נראה לך שזה לא בשבילך, לא ברור ? אז תעשה טובה, אל תלכלך בבקשה, פשוט תמשיך לבלוג הבא, זה לגמרי מובן- אני לא אהיה מובנת לכולם לעולם. אם השוני גרם לך לתהות - תשאל שאלה בכיף. אבל אל תשכח שאתה באת אלי ולא אני אליך.

פה בעולמי הקטן הזה לא שופטים אנשים לפי דת, גזע, מין, מראה חיצוני, נטייה מינית או קולינרית. פה שופטים רק את אלה ששופשים.
פה בעולמי הקטן כולם בני אדם... If you know what I mean... :)

אז ברוך הבא לעולמי הקטן. תוריד נעליים, תמזוג לך כוס מים, תתרווח, קח נשימה ומחייך לי בחזרה כבר - אני מחייכת לך מאז שנכנסת :)
***
כל השירים המפורסמים בבלוג עם סימון (с) ללא שם — הם פרי יצירתי ושייכים לי ורק לי...
לפני 8 שנים. 20 בספטמבר 2016 בשעה 6:29

יש לי זיכרון מצויין. באמת, אני יכולה לנסוע עם בנאדם באוטובוס פעם אחת, לפגוש אותו שנה אחרי זה במקרה ולזכור את הפנים שלו. 

אני זוכרת טוב טוב פנים של בני אדם שהמבט שלי עצר עליהם אפילו אם זה לרגע אחד.

אבל הייתה תקופה בחיי שממנה אני לא זוכרת הרבה.

בלילה כזאת שהתבשלה במשך שנתיים—שלוש. בלילה שבבסיס שלה היה חוסר ביטחון עצמי, חריף וחמוץ. זרקתי לתוך הסיר הזה עוד פנים, עוד זוג ידיים, עוד רגע של תאווה, רגעים של קרבה פיזית ותהום נפשי, עוד לילה ועוד בוקר בו זחלתי הביתה. עוד גמירה ועוד אחת שנועדו לחמם את הלב ולהרגיע, אבל רק הבעירו בי את הכאב השורף הזה שהמשיך להתפשט בגופי.

מהתקופה הזאת אני לא זוכרת הרבה. לא זוכרת פנים שלהם. לא זוכרת סיטואציות. הכל קבור ונעול הרמטית תחת מכסה כבד של כאב וגועל.

לפעמים נדמה לי שאם אפגוש אחד מהם ברחוב, בבר, או אפילו פה— לא אדע לזהות אותו.

ואולי סלחתי לעצמי כבר את החיפוש הזה במקומות הלא נכונים, 

אבל הפחד הזה לא לזכור איכשהו עדיין משתק אותי. 

ומה אם יום אחד אחד מהם יעמוד מולי ולא אוכל לזהות אותו?  אני לא בטוחה שארצה שהוא יזכור גם... שלא יזכור ולא יזכיר? 

או שירים את המכסה שנעול הרמטית?


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י