לפני 8 שנים. 7 בספטמבר 2016 בשעה 20:28
עזוב את המניירות שלך,
שים את השוטים שלך בצד
תוריד מולי את המסכה בבקשה
אני אשב פה רגע על הכורסה
אסתכל עליך מכניס שמיכה לציפה
ואז אני אגיד לך איזה שולט אתה
Equilibrium
אני מראש בוחרת לפנות במין זכר, אף על פי שכל מה שאני רוצה להגיד מופנה לכל המינים.אז שלום לך בן אדם.
תיכנס, תרגיש כמו בבית... אך אל תשכח בבקשה שאתה אורח.
אורח בעולמי הפנימי שאני מצאתי אומץ לשפוך פה באותיות שחורות וקטנות במלבנים לבנים.
תשאיר את השוט,האזיקים והמניירות פה בכניסה. פה אתה לא צריך להיות שולט, נשלט, מתחלף או כל תפקיד אחר שאתה סוחב על כפתייך אן בכיס שלך.
פה כותבת אשה. בנאדם כמוך, שמורכבת מהרבה יותר צדדים וחלקים למעט כוס, ציצי והנטיות המיניות שלה.
תידע שכל מה שאני כתבתי פה, כל הפרטים הקטנים שנתתי להם חיים בעזרת זכוכית מגדלת של המודעות שלי, הם נשפכו החוצה לרוב לראשונה וסביר להניח לאחרונה... אתה עד לדברים ולאירועיים בחיי שרוב הסביבה הכי קרובה ויקרה שלי לא מודעת אליהם.. אולי מנחשת.. אבל אתה יודע. תוכל לשאת באחריות הזאת?
פה, בבלוג אני שואלת שאלות, מחפשת תשובות, שופכת על הדף ומסדרת את כל מה שאני לא מצליחה לנסח רק בראש, משתפת בהבנות ותובנות על העולם בו אנחנו חיים, על עולם השליטה, משתפת בחוויות שלי בתהליך ההתפתחות האישית (והמינית) המתמדת שאני נמצאת בה. פה אני בוכה, שמחה וסתם משתעשעת. נראה לך שתוכל לזרום איתי? אני אשמח. אז תשאיר תגובה, תשאיר סימן.
נראה לך שזה לא בשבילך, לא ברור ? אז תעשה טובה, אל תלכלך בבקשה, פשוט תמשיך לבלוג הבא, זה לגמרי מובן- אני לא אהיה מובנת לכולם לעולם. אם השוני גרם לך לתהות - תשאל שאלה בכיף. אבל אל תשכח שאתה באת אלי ולא אני אליך.
פה בעולמי הקטן הזה לא שופטים אנשים לפי דת, גזע, מין, מראה חיצוני, נטייה מינית או קולינרית. פה שופטים רק את אלה ששופשים.
פה בעולמי הקטן כולם בני אדם... If you know what I mean... :)
אז ברוך הבא לעולמי הקטן. תוריד נעליים, תמזוג לך כוס מים, תתרווח, קח נשימה ומחייך לי בחזרה כבר - אני מחייכת לך מאז שנכנסת :)
***
כל השירים המפורסמים בבלוג עם סימון (с) ללא שם — הם פרי יצירתי ושייכים לי ורק לי...
לפני 8 שנים. 7 בספטמבר 2016 בשעה 17:23
איך אני אסביר לך?..
יש נקודה די קטנה (אבל הכל עניין של רזולוציה, כן?) עמוק בתוכי... אם נגיד נירד טיפה עם אצבעות מהפופיק למטה, איפשהו באמצע בין פופיק לבין קו השיער שהיה אמור להיות שם— כן, פה, בדיוק במרכז, רק עמוק בפנים... אז היא הופכת להיות יקום שלם בתוכי, היא מתחילה להפיץ כח שמסוגל להפוך עולמות, להזיז קירות ולשבור אותם במידת הצורך.
היא פועמת חזק וגורמת ללב לנגן איתה באותו קצב. איטי יותר, שטוח יותר, רגוע יותר... קצב של הלב של חיה שצדה. היא גורמת לראש להיות דרוך ובלתי מתפשר.
חיה רעבה תעשה הרבה כדי לקבל את הטרף שלה, נכון?
יש חיות שיתישו בשקט ומרחוק את הקורבן ואז יטרפו אותו כשלא יישאר לו כח להתנגד.
כשאני רעבה באמת אני לא רוצה לחכות. אני אתפוס, אילחם, אקרע, אנשך, אשרוט ואטרוף את הקורבן במאבק בעודו מלא כח והתנגדות. אני ארצה לסחוט את טיפת הדם האחרונה שלו...
מה לעשות, רעבה...
אז עכשיו תתאר לעצמך שהחיה הזאת נמצאת בתוכי, פה בבטן, בדיוק בנקודה הזאת.
והחיה הזאת צורחת, מבקשת לצאת, קוראת לבוא ולהוציא אותה החוצה. שומע אותה? אני כן...
אני שומעת,מרגישה אותה מסתובבת שם, מריחה אותה.
החום שמתפשט ממנה לכל הגוף שורף אותי מבפנים, הצעקות שלה לא נותנות מנוחה לראש, והגוף מרגיש כמו כלוב.
כל נגיעה בגוף שלי הופכת להיות בלתי נסבלת מרוב העונג הקצרצר שהיא מביאה. אם תהיה ממש רעב, ואני אטפטף לך אוכל בטיפות קטנות לתוך הפה.. מבין?
כל טיפה, כל נגיעה, כל ליטוף קטנים רק מגרים את התיאבון ומשגעים את החיה המריירת.
אז עכשיו אתה מבין?
כשאני רעבה זה פשוט צער בעלי חיים.
לפני 8 שנים. 6 בספטמבר 2016 בשעה 6:31
זה לא קל לפתוח מולך את הקופסה הזאת. לא קל לי עם עצמי לפתוח אותה... אני מפחדת שתראה את הייצורים השחורים והדביקים שחיים בתוכה. אני מתביישת בהם.
אבל אני פותחת.
אני עוצרת נשימה ומסירה את המכסה, מתחילה להראות לך אותם אחד אחד.
תראה, זה הפחד שלי... וזאת קנאה. הם מלאים קוצים וסכינים.
אתה רואה, כמה הם יכולים להכאיב כשהם משתחררים בתוכי? תגע בהם. הם דומים לשלך, אבל לשלי יש קוצים יותר ארוכים, סכינים יותר חדות... כל אחד והקופסה שלו.
אתה מסתכל, נוגע, מקשיב לתיאורים שלי ומחבק אותם בלי פחד להיפצע.
אני מסתכלת עליך עוטף אותם בחום, באהבה שלך והלב שלי מתכווץ...
כיווץ של בושה שפחדתי בכלל להראות לך. כיווץ של פחד שתיפגע מהם. אבל אתה ממשיך. מלטף, מרגיע, מסיר קוץ אחר קוץ, מכהה סכין אחר סכין..
"תראי, כמה את עושה לי טוב כשאת חושפת אותם מולי"
ואני.. אני מרגישה עוד יותר שלך. יותר שלך מתמיד. כי לאהוב קופסאות נוצצות, רכות ויפות זה כל כך קל...
ואתה. אתה מקבל ואוהב גם את הקופסה השחורה הזאת בתוכי.
לפני 8 שנים. 4 בספטמבר 2016 בשעה 10:54
אני מפחדת רק מדבר אחד באמת— לתת לפחדים להשתלט עליי ועל ההחלטות שלי.
פעם.. במקום הכי נמוך ומפורק שהגעתי אליו אי פעם— במצב של התמוטטות עצבים, של קריסת יקומי, במקום בו לא הייתי מסוגלת לנסח אף מחשבה הכי פשוטה, כמו אני רוצה לאכול, המכנס הזה כחול וכו', מבלי להתכווץ ולבכות— אשה מדהימה וחזקה, מכשפה אמיתית, טיפלה בי. לקחה אותי אליה הביתה ברמת הגולן ושיכמה אותי במשך שבועות. צעד אחר צעד. לבנה אחר לבנה.
לא ידעתי מי אני, מה אני, מה התגובות הרגילות שלי לחיים.. לא זכרתי כלום, חוץ מכאב ואבדון.
הייתי חסרת אונים יותר נראה לי מתינוק שנולד לעולם. הוא לפחות לא מודע לזה שהוא חסר אונים. אני ידעתי.
אחרי שבועיים בערך , כשעוד לא הייתי מסוגלת "ללכת" אבל כבר התחלתי "לזחול" היא הסבירה לי שיש לנו שתי בחירות— לפעול מאהבה או לפעול מפחד. אחת מביאה למציאות, שני — להשליה.
זה השתרש בי. התובנה הזאת המשיכה לרדוף אותי עד שלא הפכה להיות בסיס מוצק למי שאני: בשיחות עם גורו—ים למיניהם, רבנים שפגשתי ויצא לי לשוחח איתם (מורים אמיתיים שהתמזל לי לפגוש).
אז זאת אני. אני קשה לי לראות כשאנשים, במיוחד הקרובים לי, פועלים מפחד. זה פוצע אותי עמוק, כשאהובים שלי בוחרים בפחד ואין לי השפעה ויכולת לעזור להראות להם שאפשר אחרת, כמה שאני לא אנסה.
ואחד מהאנשים האלה— זאת אמא שלי אהובה כל כך. היא כל כל התרגלה לפחד, לדאוג... היא התרגלה למוטט את יקומה ברגע שאני לא עונה לטלפון, ברגע שהיא לא בטוחה במשך כמה דקות שאני בסדר. וכמובן, התסריטים היחידים שהיא מסוגלת לצייר לעצמה — הם התסריטים הנוראים מכל...
אני לא יכולה לשפוט אותה, אני בתה היחידה, היא עברה איתי תהליכים קשים בילדותי, כמעט איבדה אותי כמה וכמה פעמים...
אבל זה מפרק אותי כל פעם מחדש, כשהיא מפרקת את עצמה...
עוד בוקר של פחדים שאין לי שליטה עליהם אבל הם משפיעים על מציאותי...
יש כזה דבר פובו—פוביה? כי נראה לי אני חולה בזה...
לפני 8 שנים. 30 באוגוסט 2016 בשעה 14:24
גם אני לפעמים כותבת בשביל לכתוב, מודה.
לא תמיד ברור לי מראש המסר שאני רוצה להעביר, לא תמיד אני יודעת באיזה מבנה זה יהיה..
לכתוב בשביל לכתוב.
לכתוב בשביל להוציא.
זה כמו לבשל או ליצור בכל דרך אפשרית אחרת— אני עושה את זה אינטואיטיבי— יש לי רק כיוון מסוים, אבל אין לי מושג מה תהיה התוצאה הסופית.
ולפעמים אין לי כיוון אפילו.
מודה.
פשוט פותחת חלון חדש ומתחילה לקבץ מילים למשפטים, פסקאות, פוסטים שלמים. לפעמים זה קורה כל כך מהר שאני בעצמי לא מספיקה להבין מה יצא ממני הרגע.. ואז אני קוראית כמה פעמים. ורק אז אני מבינה, רק אז נגלה לפניי משהו מאד פנימי שצץ החוצה... רגע לפני שאתם קוראים את זה.
וזה כלי מצויין. כלי שמציף את הדברים שהשתרשו עמוק החוצה, מגלה פינות שלא נראות למודע שלנו.
אף על פי שרבים מאינטלקטואלים עלולים לקרוא לזה גרפומניה.
תכתבו. תכתבו את עצמכם החוצה. הקוראים שלכם שוליים לגמרי, מה שחשוב פה— זה אתם מול עצמכם.
אבל, באמאשלכם, שמישהו יעצור את כדור השלג הטרנדי הזה שמסתובב פה—
מישהי כתבה ושפטה את ההוא ← מישהו שפט מישהי שכתבה על ההוא← מישהו שפט את ההוא ששפט את ההיא ששפטה את ההוא....
תכתבו את עצמכם החוצה. אתם הרבה יותר יפים כשאתם מול עצמכם.
לפני 8 שנים. 29 באוגוסט 2016 בשעה 6:58
קצת הרבה יופי בקצב איטי של בוקר.
לפני 8 שנים. 28 באוגוסט 2016 בשעה 17:28
יש הרבה דברים שהייתי רוצה לפתח בי, אבל חבל שאני רק אחת וביום יש רק 24 שעות.. הרבה דברים שפעם נגעתי בהם והבנתי שאני יכולה להיות ממש טובה בזה והייתי יכולה אפילו להפוך את זה למקצוע.
חלקם זכו למימוש, חלק לא או טרם.
אחד מהם זה אילוף כלבים. אני פאקינג טובה איתם, כאילו מבינה מה בדיוק הם רוצים, יש לי שפה איתם. גם כלבים בעיתיים להפתעת בעלים שלהם מקשיבים לי כשמקבלים ממני פקודה מאד קרה וסמכותית עם מבט אוהב, משיכה חזקה בקולר וליטוף רך במקומות הנכונים..
הם פשוט אוהבים לדעת את מקומם.
נהנים באמת. כי ככה אוהבים כלב.
אז אולי יום אחד, כשאהיה גדולה...
לפני 8 שנים. 28 באוגוסט 2016 בשעה 11:22
בתוך קשירות, מסגרות וכבלים תמיד יש דרך להתקרב
לפני 8 שנים. 28 באוגוסט 2016 בשעה 8:53
אני מגיעה, עושה סיבובים סביב כולם, סביב עצמי, בוחנת, נכנסת לאט לאט לוייב, אבל בהתחלה זה מאד חיצוני.. התחושות ניזונות מבחוץ, מהסביבה..
בשלב כלשהו אני אומרת לעצמי די.. תצללי. אל תפחדי להתנתק ולהיות עם עצמך...
ואני מתחילה את הצלילה. לוקחת נשימה ונותנת למוסיקה להתחיל לחדור פנימה. אני נתקלת בהמון מחסומים "איך זה נראה מהצד", "האם זה בסדר שאני לא מתקשרת עם אחרים", מחשבות יומיומיות ששוכבות על פני השטח.
ואני עם כל נשימה וכל תנועה מפרקת, עוד נשימה, עוד צעד...
ועוד מחסום.. אבל המוסיקה כבר עושה בי כשפים, היא כבר מתחברת למחזור הדם שלי והתנועות של הגוף מתחילות להיות לא צפויות אפילו בשבילי...
רגעים של קושי, רגעים של כח, רגעים של התמודדות, רגעים של אושר על גבול בלתי אפשרי לשאת אותו בכלל.
אני ילדה שברחה מהבית כדי לקחת לגימת חופש, אני אשה שנהנית מהגוף שלה, אני מכשפה שמבצעת ריקוד טקסי עתיק.. הדמויות מתחלפות וכל אחת לוקחת אותי לריקוד אחר, כל אחת מכניסה בי רוח ותנועות שונות...
6 שעות של פירוק והרכבה, 6 שעות של כושר גופני שבא מהראש ומהלב.
6 שעות ריקוד הנשמה.
שעות של דרך אל ההתמסרות.התמסרות למוסיקה ולעצמי.
שעות שניקו, טיהרו, והחזירו אותי לעצמי מפורקת פיזית, מורכבת מחדש נפשית.
לפני 8 שנים. 26 באוגוסט 2016 בשעה 8:28
אני מריחה שקרים.
יותר נכון, מרגישה אותם. הם כמו חתיכת בצק חמה ולא אפויה מספיק שנבלעת ונתקעת בבטן. גוש כזה שמרגישים אותו עוד כמה שעות טובות.
לא מעכלת. מקיאה החוצה.
גם אם זה יהיה עטוף בדברים הכי טעימים ועשויים היטב, שם בבטן הכל מתפרק... רק הגוש הזה תקוע כמו אבן.
אז אל.
עם השנים אני מצליחה לזהות את האנרגיה הזאת די מהר. היא זרה לי ולא נוחה לי...
אז אל.
שמור/י אותה לעצמך ולאלה שרגילים לשאת אותה בתוכם ולעכל בקלות ראש.
אני עם הג'אנק פוד סיימתי.
תנו לי איזה סטייק עסיסי כדי לנעוץ בו שיניים או במקרה הכי גרוע אוכל תיקונות וזקנים...
את השקר המעובד הזה תגיש למישהו אחר...