זה לא קל לפתוח מולך את הקופסה הזאת. לא קל לי עם עצמי לפתוח אותה... אני מפחדת שתראה את הייצורים השחורים והדביקים שחיים בתוכה. אני מתביישת בהם.
אבל אני פותחת.
אני עוצרת נשימה ומסירה את המכסה, מתחילה להראות לך אותם אחד אחד.
תראה, זה הפחד שלי... וזאת קנאה. הם מלאים קוצים וסכינים.
אתה רואה, כמה הם יכולים להכאיב כשהם משתחררים בתוכי? תגע בהם. הם דומים לשלך, אבל לשלי יש קוצים יותר ארוכים, סכינים יותר חדות... כל אחד והקופסה שלו.
אתה מסתכל, נוגע, מקשיב לתיאורים שלי ומחבק אותם בלי פחד להיפצע.
אני מסתכלת עליך עוטף אותם בחום, באהבה שלך והלב שלי מתכווץ...
כיווץ של בושה שפחדתי בכלל להראות לך. כיווץ של פחד שתיפגע מהם. אבל אתה ממשיך. מלטף, מרגיע, מסיר קוץ אחר קוץ, מכהה סכין אחר סכין..
"תראי, כמה את עושה לי טוב כשאת חושפת אותם מולי"
ואני.. אני מרגישה עוד יותר שלך. יותר שלך מתמיד. כי לאהוב קופסאות נוצצות, רכות ויפות זה כל כך קל...
ואתה. אתה מקבל ואוהב גם את הקופסה השחורה הזאת בתוכי.