איך אני אסביר לך?..
יש נקודה די קטנה (אבל הכל עניין של רזולוציה, כן?) עמוק בתוכי... אם נגיד נירד טיפה עם אצבעות מהפופיק למטה, איפשהו באמצע בין פופיק לבין קו השיער שהיה אמור להיות שם— כן, פה, בדיוק במרכז, רק עמוק בפנים... אז היא הופכת להיות יקום שלם בתוכי, היא מתחילה להפיץ כח שמסוגל להפוך עולמות, להזיז קירות ולשבור אותם במידת הצורך.
היא פועמת חזק וגורמת ללב לנגן איתה באותו קצב. איטי יותר, שטוח יותר, רגוע יותר... קצב של הלב של חיה שצדה. היא גורמת לראש להיות דרוך ובלתי מתפשר.
חיה רעבה תעשה הרבה כדי לקבל את הטרף שלה, נכון?
יש חיות שיתישו בשקט ומרחוק את הקורבן ואז יטרפו אותו כשלא יישאר לו כח להתנגד.
כשאני רעבה באמת אני לא רוצה לחכות. אני אתפוס, אילחם, אקרע, אנשך, אשרוט ואטרוף את הקורבן במאבק בעודו מלא כח והתנגדות. אני ארצה לסחוט את טיפת הדם האחרונה שלו...
מה לעשות, רעבה...
אז עכשיו תתאר לעצמך שהחיה הזאת נמצאת בתוכי, פה בבטן, בדיוק בנקודה הזאת.
והחיה הזאת צורחת, מבקשת לצאת, קוראת לבוא ולהוציא אותה החוצה. שומע אותה? אני כן...
אני שומעת,מרגישה אותה מסתובבת שם, מריחה אותה.
החום שמתפשט ממנה לכל הגוף שורף אותי מבפנים, הצעקות שלה לא נותנות מנוחה לראש, והגוף מרגיש כמו כלוב.
כל נגיעה בגוף שלי הופכת להיות בלתי נסבלת מרוב העונג הקצרצר שהיא מביאה. אם תהיה ממש רעב, ואני אטפטף לך אוכל בטיפות קטנות לתוך הפה.. מבין?
כל טיפה, כל נגיעה, כל ליטוף קטנים רק מגרים את התיאבון ומשגעים את החיה המריירת.
אז עכשיו אתה מבין?
כשאני רעבה זה פשוט צער בעלי חיים.