אני מפחדת רק מדבר אחד באמת— לתת לפחדים להשתלט עליי ועל ההחלטות שלי.
פעם.. במקום הכי נמוך ומפורק שהגעתי אליו אי פעם— במצב של התמוטטות עצבים, של קריסת יקומי, במקום בו לא הייתי מסוגלת לנסח אף מחשבה הכי פשוטה, כמו אני רוצה לאכול, המכנס הזה כחול וכו', מבלי להתכווץ ולבכות— אשה מדהימה וחזקה, מכשפה אמיתית, טיפלה בי. לקחה אותי אליה הביתה ברמת הגולן ושיכמה אותי במשך שבועות. צעד אחר צעד. לבנה אחר לבנה.
לא ידעתי מי אני, מה אני, מה התגובות הרגילות שלי לחיים.. לא זכרתי כלום, חוץ מכאב ואבדון.
הייתי חסרת אונים יותר נראה לי מתינוק שנולד לעולם. הוא לפחות לא מודע לזה שהוא חסר אונים. אני ידעתי.
אחרי שבועיים בערך , כשעוד לא הייתי מסוגלת "ללכת" אבל כבר התחלתי "לזחול" היא הסבירה לי שיש לנו שתי בחירות— לפעול מאהבה או לפעול מפחד. אחת מביאה למציאות, שני — להשליה.
זה השתרש בי. התובנה הזאת המשיכה לרדוף אותי עד שלא הפכה להיות בסיס מוצק למי שאני: בשיחות עם גורו—ים למיניהם, רבנים שפגשתי ויצא לי לשוחח איתם (מורים אמיתיים שהתמזל לי לפגוש).
אז זאת אני. אני קשה לי לראות כשאנשים, במיוחד הקרובים לי, פועלים מפחד. זה פוצע אותי עמוק, כשאהובים שלי בוחרים בפחד ואין לי השפעה ויכולת לעזור להראות להם שאפשר אחרת, כמה שאני לא אנסה.
ואחד מהאנשים האלה— זאת אמא שלי אהובה כל כך. היא כל כל התרגלה לפחד, לדאוג... היא התרגלה למוטט את יקומה ברגע שאני לא עונה לטלפון, ברגע שהיא לא בטוחה במשך כמה דקות שאני בסדר. וכמובן, התסריטים היחידים שהיא מסוגלת לצייר לעצמה — הם התסריטים הנוראים מכל...
אני לא יכולה לשפוט אותה, אני בתה היחידה, היא עברה איתי תהליכים קשים בילדותי, כמעט איבדה אותי כמה וכמה פעמים...
אבל זה מפרק אותי כל פעם מחדש, כשהיא מפרקת את עצמה...
עוד בוקר של פחדים שאין לי שליטה עליהם אבל הם משפיעים על מציאותי...
יש כזה דבר פובו—פוביה? כי נראה לי אני חולה בזה...