ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Equilibrium

אני מראש בוחרת לפנות במין זכר, אף על פי שכל מה שאני רוצה להגיד מופנה לכל המינים.
אז שלום לך בן אדם.
תיכנס, תרגיש כמו בבית... אך אל תשכח בבקשה שאתה אורח.
אורח בעולמי הפנימי שאני מצאתי אומץ לשפוך פה באותיות שחורות וקטנות במלבנים לבנים.
תשאיר את השוט,האזיקים והמניירות פה בכניסה. פה אתה לא צריך להיות שולט, נשלט, מתחלף או כל תפקיד אחר שאתה סוחב על כפתייך אן בכיס שלך.
פה כותבת אשה. בנאדם כמוך, שמורכבת מהרבה יותר צדדים וחלקים למעט כוס, ציצי והנטיות המיניות שלה.
תידע שכל מה שאני כתבתי פה, כל הפרטים הקטנים שנתתי להם חיים בעזרת זכוכית מגדלת של המודעות שלי, הם נשפכו החוצה לרוב לראשונה וסביר להניח לאחרונה... אתה עד לדברים ולאירועיים בחיי שרוב הסביבה הכי קרובה ויקרה שלי לא מודעת אליהם.. אולי מנחשת.. אבל אתה יודע. תוכל לשאת באחריות הזאת?
פה, בבלוג אני שואלת שאלות, מחפשת תשובות, שופכת על הדף ומסדרת את כל מה שאני לא מצליחה לנסח רק בראש, משתפת בהבנות ותובנות על העולם בו אנחנו חיים, על עולם השליטה, משתפת בחוויות שלי בתהליך ההתפתחות האישית (והמינית) המתמדת שאני נמצאת בה. פה אני בוכה, שמחה וסתם משתעשעת. נראה לך שתוכל לזרום איתי? אני אשמח. אז תשאיר תגובה, תשאיר סימן.
נראה לך שזה לא בשבילך, לא ברור ? אז תעשה טובה, אל תלכלך בבקשה, פשוט תמשיך לבלוג הבא, זה לגמרי מובן- אני לא אהיה מובנת לכולם לעולם. אם השוני גרם לך לתהות - תשאל שאלה בכיף. אבל אל תשכח שאתה באת אלי ולא אני אליך.

פה בעולמי הקטן הזה לא שופטים אנשים לפי דת, גזע, מין, מראה חיצוני, נטייה מינית או קולינרית. פה שופטים רק את אלה ששופשים.
פה בעולמי הקטן כולם בני אדם... If you know what I mean... :)

אז ברוך הבא לעולמי הקטן. תוריד נעליים, תמזוג לך כוס מים, תתרווח, קח נשימה ומחייך לי בחזרה כבר - אני מחייכת לך מאז שנכנסת :)
***
כל השירים המפורסמים בבלוג עם סימון (с) ללא שם — הם פרי יצירתי ושייכים לי ורק לי...
לפני 7 שנים. 4 בספטמבר 2016 בשעה 10:54

אני מפחדת רק מדבר אחד באמת— לתת לפחדים להשתלט עליי ועל ההחלטות שלי.

פעם.. במקום הכי נמוך ומפורק שהגעתי אליו אי פעם— במצב של התמוטטות עצבים, של קריסת יקומי, במקום בו לא הייתי מסוגלת לנסח אף מחשבה הכי פשוטה, כמו אני רוצה לאכול, המכנס הזה כחול וכו', מבלי להתכווץ ולבכות— אשה מדהימה וחזקה, מכשפה אמיתית, טיפלה בי. לקחה אותי אליה הביתה ברמת הגולן ושיכמה אותי במשך שבועות. צעד אחר צעד. לבנה אחר לבנה. 

לא ידעתי מי אני, מה אני, מה התגובות הרגילות שלי לחיים.. לא זכרתי כלום, חוץ מכאב ואבדון. 

הייתי חסרת אונים יותר נראה לי מתינוק שנולד לעולם. הוא לפחות לא מודע לזה שהוא חסר אונים. אני ידעתי.

אחרי שבועיים בערך , כשעוד לא הייתי מסוגלת "ללכת" אבל כבר התחלתי "לזחול" היא הסבירה לי שיש לנו שתי בחירות— לפעול מאהבה או לפעול מפחד. אחת מביאה למציאות, שני — להשליה. 

זה השתרש בי. התובנה הזאת המשיכה לרדוף אותי עד שלא הפכה להיות בסיס מוצק למי שאני: בשיחות עם גורו—ים למיניהם, רבנים שפגשתי ויצא לי לשוחח איתם (מורים אמיתיים שהתמזל  לי לפגוש). 

אז זאת אני. אני קשה לי לראות כשאנשים, במיוחד הקרובים לי, פועלים מפחד. זה פוצע אותי עמוק, כשאהובים שלי בוחרים בפחד ואין לי השפעה ויכולת לעזור להראות להם שאפשר אחרת, כמה שאני לא אנסה. 

ואחד מהאנשים האלה— זאת אמא שלי אהובה כל כך. היא כל כל התרגלה לפחד, לדאוג... היא התרגלה למוטט את יקומה ברגע שאני לא עונה לטלפון, ברגע שהיא לא בטוחה במשך כמה דקות שאני בסדר. וכמובן, התסריטים היחידים שהיא מסוגלת לצייר לעצמה — הם התסריטים הנוראים מכל...

אני לא יכולה לשפוט אותה, אני בתה היחידה, היא עברה איתי תהליכים קשים בילדותי, כמעט איבדה אותי כמה וכמה פעמים... 

אבל זה מפרק אותי כל פעם מחדש, כשהיא מפרקת את עצמה...

 

עוד בוקר של פחדים שאין לי שליטה עליהם אבל הם משפיעים על מציאותי...

יש כזה דבר פובו—פוביה? כי נראה לי אני חולה בזה...

סקרנות מאוחרת​(נשלטת) - הפוסט הזה... עכשיו אני מבינה את הפוביה שלי
היא דומה לשלך.
זה קשה לראות אדם אהוב בוחר בפחד.
חיבוק בשבילך
וגם בשבילה
לפני 7 שנים
אשת לפידות n​(שולטת) - חיבוק ,את תלמדי יום אחד להסתכל לפחד בעיניים והוא יברח,כי את חזקה ממנו,הפחד של אחרים הוא לא שלך,תתרמי להם אומץ ואת בעצמך תתחזקי משם
לפני 7 שנים
instrumentum​(נשלט) - אל לך לפחד מדבר מלבד הפחד עצמו. וזו לא המצאה שלי. זה לקוח מהספר חולית של פרנק הרברט.
לפני 7 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י