לפני 8 שנים. 25 באוגוסט 2016 בשעה 12:05
השיר הזה בכל מקום סביבי בימים האחרונים...
יש בו כל כך הרבה בשבילי , תמיד היה אבל עכשיו הוא תופס אותי חזק מתמיד.
פעם אחרי פעם.
והקול של ג'ים.. oh, dear lord....
Equilibrium
אני מראש בוחרת לפנות במין זכר, אף על פי שכל מה שאני רוצה להגיד מופנה לכל המינים.אז שלום לך בן אדם.
תיכנס, תרגיש כמו בבית... אך אל תשכח בבקשה שאתה אורח.
אורח בעולמי הפנימי שאני מצאתי אומץ לשפוך פה באותיות שחורות וקטנות במלבנים לבנים.
תשאיר את השוט,האזיקים והמניירות פה בכניסה. פה אתה לא צריך להיות שולט, נשלט, מתחלף או כל תפקיד אחר שאתה סוחב על כפתייך אן בכיס שלך.
פה כותבת אשה. בנאדם כמוך, שמורכבת מהרבה יותר צדדים וחלקים למעט כוס, ציצי והנטיות המיניות שלה.
תידע שכל מה שאני כתבתי פה, כל הפרטים הקטנים שנתתי להם חיים בעזרת זכוכית מגדלת של המודעות שלי, הם נשפכו החוצה לרוב לראשונה וסביר להניח לאחרונה... אתה עד לדברים ולאירועיים בחיי שרוב הסביבה הכי קרובה ויקרה שלי לא מודעת אליהם.. אולי מנחשת.. אבל אתה יודע. תוכל לשאת באחריות הזאת?
פה, בבלוג אני שואלת שאלות, מחפשת תשובות, שופכת על הדף ומסדרת את כל מה שאני לא מצליחה לנסח רק בראש, משתפת בהבנות ותובנות על העולם בו אנחנו חיים, על עולם השליטה, משתפת בחוויות שלי בתהליך ההתפתחות האישית (והמינית) המתמדת שאני נמצאת בה. פה אני בוכה, שמחה וסתם משתעשעת. נראה לך שתוכל לזרום איתי? אני אשמח. אז תשאיר תגובה, תשאיר סימן.
נראה לך שזה לא בשבילך, לא ברור ? אז תעשה טובה, אל תלכלך בבקשה, פשוט תמשיך לבלוג הבא, זה לגמרי מובן- אני לא אהיה מובנת לכולם לעולם. אם השוני גרם לך לתהות - תשאל שאלה בכיף. אבל אל תשכח שאתה באת אלי ולא אני אליך.
פה בעולמי הקטן הזה לא שופטים אנשים לפי דת, גזע, מין, מראה חיצוני, נטייה מינית או קולינרית. פה שופטים רק את אלה ששופשים.
פה בעולמי הקטן כולם בני אדם... If you know what I mean... :)
אז ברוך הבא לעולמי הקטן. תוריד נעליים, תמזוג לך כוס מים, תתרווח, קח נשימה ומחייך לי בחזרה כבר - אני מחייכת לך מאז שנכנסת :)
***
כל השירים המפורסמים בבלוג עם סימון (с) ללא שם — הם פרי יצירתי ושייכים לי ורק לי...
לפני 8 שנים. 25 באוגוסט 2016 בשעה 6:16
ערב שכולו קסם אישי... קסם נשי.
ערב שכולו שיח פתוח, חם ולא שופט.
כשעוצמות נפגשות ופתוחות לתקשורת— העומק שנוצר ביניהן הוא בלתי מדיד.
נוצר מרחב שכל אחת הביאה אליו את עצמה באהבה ובכנות. משהו שלא פוגשים כל יום, במיוחד לא בחברה נשית נטו.
הרגיש לי כל כך בית איתכן, הרגיש לי שאני מכירה אתכן שנים.
כשנפגשות להן 4 נשים גזורות דק דק התחושה הכי דומינטית שמשתלטת על המרחב המשותף— היא שפיות..
הרגשתי איתכן הכי אני.
הרגשתי אתכן הכי אתן.
מדהימות, עמוקות, חזקות ולא מתפשרות ...כל אחת יקום שלם שנדרשות שנים לחקור אותו.
אפשר ללמוד כל כך הרבה מכל אחת מכן...
תודה אהובות על האי של שקט, אהבה וקבלה ללא תנאי שהתמזל מזלי לבקר בו אתמול.
לפני 8 שנים. 24 באוגוסט 2016 בשעה 8:12
כל המשרד בערך בחופשה...
כבר כמה ימים מעבירה את הזמן שלא זז עקב חוסר מעש בכלוב...
אז אם אתם צריכים עזרה כלשהי, כגון, לענות להודעות, לפרסם מודעות, להעביר מסר כלשהו למישהו, להתחיל עם מישהו , לפרגן למישהו, לנזוף וכו'...
מוזמנים לנצל את שירותיי.
גם ככה אני פה...
שומרת על הכלוב:)
לפני 8 שנים. 23 באוגוסט 2016 בשעה 17:38
אז ככה זה נראה כשאני לא רואה:)
לפני 8 שנים. 23 באוגוסט 2016 בשעה 13:35
* לעולם לא תידע איך כל מעשה שנראה לך הכי שקול, ישר וכנה יכול להדהד מסביב...
* אתה מנסה לעשות כמה שיותר טוב ויוצא ..כרגיל.
*אמת שלך יכולה להיות בסיס מאד יציב לשקר של אחר.
ולסיכום— הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות
לפני 8 שנים. 23 באוגוסט 2016 בשעה 9:03
יש ימים שאין לי שריון שמגן עליי
הוא נעלם ואני נשארת חשופה, רגישה ופגיעה מאד...
דברים שבימים המשוריינים שלי לא היו מדגדגים לי, דקרו וחבטו בי חזק..
כמו חשופית זחלתי עד לסוף היום אתמול, עקוצה ופצועה...
זחלתי אל ביתנו. אל החיבוק החם והחזק שלך שהיה לי לשריון היחיד באותו רגע...
—אני צריכה שתאהב אותי היום...
ביקשתי ממך.
—אני צריכה את החיבוק החזק שלך...
הוספתי בלחש.
אתה לקחת אותי קטנה, מקופלת לתוך עצמי והתחלת להוציא אותי החוצה.. בחום שלך, באהבה שלך, בעדינות ואיטיות של התנועות והנגיעות, גרמת לי להתפוצץ ולהוציא צרחות ההנאה החוצה... אבל זה לא הוציא אותי, רק הרגיע שם, בפנים...
כשנעצת את עצמך עמוק פנימה, הסתכלת לי בעיניים וראית. פשוט ראית את הצורך שלי שלא היה לי כוחות לדבר אותו....
סטירה צלצלה על הלחי... עוד אחת לסימטריה.. ועוד אחת... ועוד אחת.
מילים של שייכות שלי אליך, סטירה.. מילים של הכוח שלך עלי, סטירה... מילים שמיקמו אותי נשפכו ממך בלחש בין סטירה לסטירה. אתה נדחף אליי במכות קצובות, קטנות ועדינות שם למטה ומפרק אותי ואת הכאבים שלי פה למעלה.. ועוד סטירה. ועוד מילה...
ואני רק מייללת את עצמי אליך, צורחת לך שאני כל כך שלך בכל השפות הלא וורבליות...
עד שאתה עוטף אותי פתאום ברוך החיבוק שלך, מבקש שאחבק אותך חזק כך שלא נשאר בינינו שום מרווח... ופשוט אוהב אותי. אוהב בעדינות, תוך כדי שהמילים שנופלות מהשפתיים שלך הן רק מילות אהבה...
אתה הבית שלי, השריון כששלי נעלם לו...
אני זוכרת טוב מאד, אדוני האהוב כל כך, כל מילה שנאמרה אתמול בין סטירה ודפיקה, בין דפיקה וסטירה... כל מילה ששרפה וריפאה אותי באש המטהרת שלה...
תודה.
לפני 8 שנים. 22 באוגוסט 2016 בשעה 14:43
עוד תמונה לאלבום המשפחתי...
הפעם כל כך מרגשת. אותי אישית.
לכו , לכו לעמוד של bent
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=9890&postid=559890
לפני 8 שנים. 22 באוגוסט 2016 בשעה 13:35
גם אם נראה לי שעברתי דרך ארוכה מנקודה מסויימת, גם אם נראה לי שעשיתי שינוי משמעותי בדימוי הגוף שלי, ביחס אל עצמי... אותה הנקודה השחורה והכואבת שממנה התחלתי את המסע תמיד תישאר בתוכי, מסתבר...
אני בהחלט כבר לא שם...
לא בגיל ההוא
לא במשקל ההוא
לא בשנאה עצמית ההיא
לא בחיפוש אחרי חיזוקים חיוביים מהסביבה כדי להרגיש את עצמי שווה
לא באטרף הזה להרגיש משהו שיכול להיות דומה לאהבה
לא בבכי ההוא כל פעם מול המראה
...
אני בהחלט כבר לא שם.
אני מעיזה להצטלם בעירום, להתפשט בגאווה, לתת לגבר לבחון את הגוף שלי וליהנות מזה ולא להתכווץ מבפנים בפחד ובושה...
אבל מסתבר, מספיקה מילה אחת. אחת.
כדי בהפתעה גדולה להחזיר אותי לאותו מקום כואב ומתוסבך, לאותה תחושה שכלאו אותי בגוף מזעזע.
והכאב הזה. הכאב הזה חודר לתוכי— כי הוא מכיר את השטח וזוכר איפה בדיוק כדאי לו להתמקם...
לא יודעת האם לקלל אותו או לברך.
אני בוחרת לברך— זה נותן לי הזדמנות לחזור לבחורה ההיא שבוכה מול המראה וסוף סוף לחבק אותה עם המון הבנה ואהבה. להבטיח לה שבעתיד היא תאהב את מה שהיא תראה, שבעתיד היא תשא את הגוף שלה בקלילות, בעתיד היא לא תצטרך לשכב עם גברים/נשים כדי להוכיח שהיא יכולה להיות אהובה או מוערצת, או פשוט לקבל יחס...
אבל מדהים, כמה שזה תמיד שם...
שום דבר לא נעלם מהמערכת, גם אם לא השתמשנו בזכרון הזה עשרות שנים.
הכל מחכה לטריגר הנכון.
למילה אחת...
לפני 8 שנים. 22 באוגוסט 2016 בשעה 5:44
כי דברים כאלה לא משמידים!
וגם לא התכוונתי.
לפני 8 שנים. 21 באוגוסט 2016 בשעה 13:07
ודיברתי כבר הרבה היום...
אז בבקשה.
אחת מהתמונות היפהפיות לאלבום המשפחתי בזכות אחד והיחיד— איש מדהים,יצרי עם ראש יצירתי ..
תודה Bent_wordsmith על החוויה המדהימה הזאת:)
וההמשך יבוא...