אני שקטה.
אני שקטה, כי חלק ממני לא איתי מאז.
חלק ממני השארתי אצלך על השטיח.
הגשתי לך את עצמי. חיכיתי לרגע הנכון הזה כבר כמה חודשים.
חיכיתי שזה יבוא הכי טבעי, בלי מאמץ, מתוך תנועה, לא מאולץ.
עם האהבה שלך אליי, עם ההקשבה שלך , עם הלב הטוב שלך, עם המגע שלך ... אתה פשוט יכול בלי לחשוב לעשות איתי את כל מה שאתה רוצה.
ולקחת. לא חשבת. המשכת לסרוק ולהרגיש אותי.
לקחת אותי בדיוק. לא את מה שרצית. לא את מה שחשבת שמגיע לך. לקחת אותי. כמו שאני.
הריקוד שלנו מאותו רגע שינה את הגוונים שלו. האוויר הסמיך גם ככה נהיה מלטף ומעקצץ.
המשחק נהיה יותר חריף, יותר פתוח, המבטים הפכו ליותר חודרים, מעורפלים ומתגרים, תנועה חדשה נכנסה וחוללה סערה חדשה באוויר בחדר.
הנוכחות של שנינו, השיחות תוך כדי, הסיפורים שאנחנו חולקים , כי עבר הרבה זמן מאז שהתראינו לאחרונה.
ואנחנו מבעירים את האש יותר ויותר, בלי להתבלבל, עוד.
מדי פעם עוצרים לנשום. אש צריכה אוויר. וממשיכים, עוד סבב גירוי, לשגע עוד, לענג לאורך הקצה, בלי לדחוף, למתוח עוד קצת. שעות של משחק באש בתוך בועה אינטימית.
ואז בתנועה אחת אתה ריסקת כל כך הרבה מנגננות שבניתי לעצמי והשארת אותי חשופה וכנועה. תנועה אחת שהיה בה כל כך הרבה שקט.
בתנועה אחת אתה ריתקת אותי... אל עצמי.
בתוך השקט המצלצל והשורף הזה, שנינו רק נשמנו עמוק, הכי קרובים שאפשר להרגיש. רגע בו שום דבר אחר לא היה קיים. רק התמסרות הדדית, קרבה והשקט הזה. והוא נשאר איתי עד עכשיו.
אני מכירה אותו מפעם. זה שקט מיוחד. הוא מסתובב במעגלים בבטן התחתונה ומחכה לרגע הנכון להפוך לנהמה.
בינתיים אני שקטה.