הוא אמר לי.
"עוד לא פגשתי כאלה תחושות"
הוא אמר לי.
"אני יודע שזה זה"
גם את זה הוא אמר לי.
"זה לא קורה בדרך כלל"
הוא הוסיף.
"זה מרגיש כל כך נכון, כל כך מדויק, קל נעים ומאפשר"
גם את זה הוא הספיק להגיד לי.
ואני חייכתי בשקט מול האמירות האלה.
וכל מה שהתנגן בראש שלי זה:
"זאת אני מיוחדת, מותק. בלי בושה, בלי צניעות. אני זאת שמקדשת ענווה, אומרת לך שאני מאד מאד שונה בנוף.
זה לא אנחנו, פשוט מולי אתה תמיד תרגיש מוכל ובנוח.
יהיה לך קל ונעים פתאום להיות אתה. יהיה פשוט להתפשט מולי רגשית ולהרגיש מתוגמל על זה. אני לא נפגשת. אני יוצרת מרחב. מרחב עם אוויר רך וסמיך. מרחב אינטימי של הלב, קודם כל. ורק כשהוא באמת קורה וצובר מספיק אנרגיה, מגיע המגע הפיזי. ואז אתה מופתע מהעוצמות...
אתה תרגיש שאתה מכיר אותי טוב ומהר, אבל בסופו של יום אתה פשוט רואה את ההשתקפות היפה שלך בי, בה אתה מתאהב. בה אתה חושק.
אני אחת המראות הנוחות והאוהבות שתפגוש. וזה לא אומר שום דבר על החיבור שלנו. זה מה שאני מביאה איתי.
אמרתי לך לא למהר איתי. כולם מתבלבלים, גם אתה התבלבלת ואני נשארתי בלתי נראית, מסתכלת עלייך מתפעל מעצמך."
אני כנראה הגעתי לגיל ולשלב בחיים שהצניעות כבר לא ממש מחמיאה לי.
זאת אני מותק. לא אנחנו.