הלילה האחרון היה אינטנסיבי, לפרקים אינטנסיבי לי מדי.באחד הרגעים חוויתי משהו שקצת מתקרב להתקף חרדה בעוצמה שלו מרוב שלא הצלחתי להכיל.
הגענו שם לאיזשהו תדר חדש, מאד גבוה, כזה שפתאום קשה לנשום בו, נקרא לזה מחלת הגבהים.
לילה שייקח לו עוד כמה ימים לפחות להירגע בגוף ובלב... ומצד שני יצאתי ממנו עם שאלה שאפילו אני לא יודעת מה היא.
ופתאום זה הכה בי, היום.
תובנה כזאת שמחברת מלא קצוות ועושה טה דה דם בראש.
עד שלא תסכים לראות את עצמך גדול, לא תוכל לראות את הקטנה שבי.
נכון, אני שנה ומשהו לרגלייך. אבל אתה שוכב עם זאת ש'גדולה עלייך'.
אז הנה, 1+1+1= בינגו!
הקטנה שבי לא יוצאת איתך.
לידך יש "כל כך אשה" כמו שאתה אומר. אתה רוצה אותי בשיא שלי, רוצה אותי זורחת בהכי גבוה שלי, מזיינת אותך ואת כל מי שבחלל איתנו גם אם זה במבט או בשיחה שקטה, מדריכה אחרות ואחרים מולך, וגם אם אתה יודע להכניע ולהוביל אותי בעדינות שלך... לקטנה לא קראת לבוא.
וכמה שהאינטימיות בינינו גבוהה והמיניות יפה למות, הילדה שמחזיקה בכל הרגש נשארת בחוץ.
תתאר מה היה קורה אם היית מסכים להיות גדול, כמו שאתה באמת. אם אתה, הנסיך היהודי שאתה, באומץ היית מוריד בגדי פושטק הרחוב ולא היית מפחד יותר מהכח של עצמך.
רק אז היית רואה את הקטנה שבי.