הבית שלי קיבל רעידת אדמה חזקה לפני שנתיים וחצי.
לפני שנתיים נפל קיר נושא ראשון שלו. באאאם! ואין אותו
לפני שנה וחצי - נפל עוד קיר. טראאח, וגם הוא איננו.
באותה תקופה פירקתי בעצמי עוד קיר, כי הוא גם ככה לא החזיק, ולא היו משאבים לתחזק ולשפץ אותו.
וכל זה על רקע הוצאת קרקע יציב ממתחת לרגליים של כולנו.
מאז אני מסתובבת בשטח המפורק הזה, סביב קיר אחד שנשאר לי. מנסה לבנות משהו, מנסה לאסוף ולקבע בלטה - בלטה, מנסה לשמור ולחזק את מה שנשאר, אבל לרוב נשארת בתחושה של לבד מול הבור שנפער, לבד לגמרי מול פרויקט הבנייה הזה.
בהתחלה לא נתתי לאף אחד להתקרב. רציתי להתאבל. רציתי להבין מי אני בלי כל הקירות היציבים האלה.
האם לבנות בכלל? להשאיר ככה?
עדיין אין לי תשובות.
אבל הלבד הזה, שרק מתחזק עם הזמן ועם כל קשר אינטימי שנוצר אך לא מבקש להיות בית - לפעמים מרגיש יותר קשוח מהבור ומהפרויקט הזה.