אני רחוקה מלהיות דתייה. קשה לי בכלל לקטלג את עצמי במובן הזה. אני נעה בין אגנוסטיות לבין משהו לא מוגדר לגמרי. וטוב לי שם.
אני מאמינה. מאמינה בתודעה כוללת, מאמינה באיזשהו כוח עליון, כוח מאחד... אך לא באמת יכולה למצוא את עצמי נופלת טוטאלית לאחת הדתות המוצעת לנו היום. אני לוקחת קצת מכולן, בודקת מה מהדהד בי, מה מועיל לי, מה מקרב אותי אל עצמי, מה מרגיע את רוחות הסער בפנים, מאמצת לחיים שלי, לומדת אך עדיין נשארת בצד. מתבוננת בכולן. חוץ מכל הרוע, מלחמות, הגבלות, הפרדה איומה שהדתות יוצרות בקרב אנושות , יש בהן גם הרבה חוכמה. חוכמת חיים פשוטה כזאת.
מיהדות למדתי המון. למדתי על המשפחה, על המסורות הקטנות שאם להתמיד בהן – הן רק מחזקות את המשפחה, מחזקות את הבסיס שלי, את נקודת המוצא שלי. בתור בת יחידה שפונקה לאורך כל דרכה ולא ממש למדה את משמעות המילה "לא" בחייה - יהדות לימדה אותי להתרגל לקבל "לא" מעצמי כשאני באמת מאמינה שזה חשוב לי. נכון, שהלכות נכתבו לפני אלפי שנים ורובן כבר לא משרתות אותנו. אבל ישנן כמה שמועילות גם עכשיו.
כשנפגשנו , אני ואדוני היקר, אחד החוקים שהוא הציב היה שמירת נידה ברמה מסוימת. שמירה על ספייס אישי של כל אחד בזמן המחזור שלי. אין שליטה בימים האלה, אין מפגשים, חלה ירדה בתדירות התקשורת. תקופה קצרה שכל אחד נשאר עם עצמו... הסכמתי ללא שום שאלות ( א. כאילו הייתה לי ברירה 😉 ב. בצורה אינטואיטיבית זה תמיד היה נראה לי נכון).
אנחנו לא מהמגזימנים הדתיים ששומרים נידה גם בזמן המחזור וגם שבוע אחרי זה.. רק שבוע. וזהו זמן מעולה, זמן בו אנחנו רק אנחנו as is, בלי תפקידים, בלי יחסי שליטה.. תקופה קצרה שיש בה אפשרות להיות עם עצמי, לחזור לנשום עמוק בפנים, לצלול לחיים שלי, להשקיע זמן בדברים האישיים בסידורים החשובים, או בצורה אחרת – "לעשות סדר ביקום האישי שלי"... בידיעה ברורה ורגועה שהכול בסדר, שהוא עדיין קרוב ותמיד שם בשבילי. זהו גם זמן לגעגוע המתוק. היום במציאות של מבזקים מהירים, מציאות של זמינות מתמדת קשה מאד לזוג להתגעגע... הכל זמין, הכל עכשיו. אני רק מזהה טיפות קטנטנות של געגוע שמחלחלות ללב, אני כבר שולחת הודעה.. אני רק נפגשת עם חום בפנים שעולה כשאני נזכרת בו – אני כבר שולחת איזה קריצה וחיוך או נשיקה.. אז הנידה היא זמן מדהים להוריד הילוך, זמן להתכנס פנימה ולבחון את הרגשות לאורך זמן ולא לפלוט אותן באותו רגע החוצה. זמן להיות עם עצמי וזמן לבחון את החלל שנוצר בחסרו..
והגעגוע הזה מתוק כל כך כי יש הבנה שזה טוב לנו, בריא לנו גם כאישיויות נפרדות וגם כזוג. שכל אחד עסוק בעצמו, כדי להיפגש שוב יותר רגועים, שלמים ומסודרים ובאמת רוצים במפגש הזה.
מדהים כמה קרבה יוצר הריחוק הזה!