אחד הימים האלה בעבודה שהכול בהם נעשה בצורת העתק-הדבק. אותן שיחות, אותם מיילים, אותן משימות, אותם אנשים, אותה ארוחת צהריים, אותה שעה על השעון כשאני מסתכלת עליו משועממת.. הכל אותו דבר, רק אני מרגישה שונה. אני שקטה היום אבל הלב שלי מדבר. מדבר איתי, שולח לי מסרים שנשפכים לי בדמעות מהעיניים. גונב את הריכוז שלי , רוצה אותי ואת המיקוד שלי רק עליו. כי יש לומה להגיד, ויש לו מה להרגיש...
הוא מדבר, מתפרץ מהגבולות הישנים שלו ואני מרגישה איך דמעה זוחלת לאט על הלחי... לוקחת נשימה עמוקה, צוללת, עוצרת עם המבט הפנימי שוב באזור הלב.. ועוד דמעה יורדת לה... דמעות מתוקות ועדינות של שחרור, דמעות שקטות ולא כואבות בכלל. דמעות שמספרות לי סיפור של הלב.
סיפור על המתנה ארוכה. סיפור על אזיקים, שרשראות , חבלים שקשרו וכבלו אותו זמן ממושך.. הוא מספר לי על חושך וחוסר אונים, על בדידות וייאוש שהצטברו בו , אכלו אותו מבפנים. הוא מספר לי על התרגשות שלו מחום ורכות שהוא מרגיש בזמן האחרון, והוא צועק ..כי הוא יכול, הוא בוכה .. כי הוא יכול.. אני רואה אותו, הוא כמו ילד קטן, פגוע מאד, בודד מאד, ילד שהחזיקו אותו בכלוב ועכשיו הוא שומע איך הדלת של הכלוב מתחילה להיפתח בחריקות מפחידות. אבל אין בשבילי ובשבילו צליל מתוק יותר מזה. שנינו יודעים שהחריקות האלה הן הכרחיות .. הן מבשרות על חופש, מבשרות על שחרור... ועוד דמעה ירדה לה.. אנחנו בוכים ביחד, מחובקים, הוא נקרע בפנים, מוציא מעצמו כל מה שהכביד עליו כל כך הרבה זמן , ואני מחבקת ומלטפת אותו ורק דמעות מתוקות בורחות לי מהעיניים מדי פעם ומתנגשות בשפתיים מחויכות.
דמעות זה לא תמיד כאב.. דמעות זה לא תמיד עצב. דמעות ברוב המקרים הן שחרור של רגשות שממלאים אותנו עד שמתחילים להישפך החוצה. הן סימנים של לב שחי ומרגיש.
