יש ימים כאלה.. שהכל נבצע באפור מלוכלך כזה. ימים בהם אני לא אוהבת את עצמי. לא אוהבת אף אחד ושום דבר. היה יום כזה אתמול.
כמו בים סוער, כשאני רואה גל גדול ומפחיד מתקרב - אני לקחתי נשימה עמוקה ונתתי לגל הזה לכסות את כולי, התמסרתי לו ולמערבולות שלו באמונה שלמה שהוא יעבור... והנה, אני שוב צפה על פני המים ונושמת...
רק איך לומדים להושיט יד ולבקש עזרה ולא לעבור את זה לבד? במיוחד כשיש ממי?..
יש שיר אחד ישן ברוסית שתמיד מתנגן באוניסון עם הימים כאלה. החלטתי לעשות לו תרגום חופשי.
אז תסלחו אם זה ישמע עקום. אבל תאמינו לי - הוא מדהים.
ישנם ימים בהם תוריד ידיים
ואין בהם כוחות, מילים, צלילים
ובימים כאלה אני נפרד ממני
ולא קראתי לאף אחד לבוא לעזרי
רציתי ללכת לשום מקום
לנועל את ביתי
ולא למצוא מפתח
אך האמנתי שלא הכל פה אבוד
כל עוד האור דולק
כל עוד הנר בוער
ואף אחד לא יכל לשכנע אותי לשיר
כי שתיקתי היא התחלה של התחלות
אך אם ליישר את כתפיי עם השיר
יהיה קשה לגרום לי לשתוק
ואולי נשארו מעט ימים
והשלג ירד
והדם כבר לא חם
אך אני מאמין שלא הכל פה אבוד
כל עוד האור דולק
כל עוד הנר בוער...