אתה רואה את הקופסא הצבעונית הזאת?
תפתח.
רואה את הצבעים האלה?
זאת בדידות.
תראה את זאת - שחורה, קרועה ומחוספסת.
זאת בדידותי בלי אהבה.
זאת שעטפה אותי לילות שלמים בלי לשחרר אפילו לשנייה.
לילות שאחרי מאות לילות לבד ,לילות לפני מאות לילות כאלה.
תוציא את זאת - כחולה-סגולה עמוקה.
רק תזהר כבדה היא בדידותי הקיומית.
היא שם. תמיד. לאורך ולרוחב.
במרחבים, זמנים ומימדים.
היא מזכירה לי משהו חשוב... ומשהו הזה אסור לשכוח.
וזאת, הירוקה-חומה, קצת מוזרה וקוצנית.
זאת בדידותי בין אנשים.
כשלכאורה אתה "ביחד"
אבל בפנים מרגיש הכי לבד.
תשים אותה מהר בפנים . היא מפחידה ומטפטפת כתמים מכוערים.
עדיף תיקח כדור לבן זוהר, מתוק ורך כמו צמר גפן.
זאת בדידותי האהובה.
בדידות מול טבע, מול בריאה.
ואם לחשוב טיפה, קשה לקרוא לה "הבדידות"..
אולי רק דייט או טנגו מענג שיש מקום לשניים.
אבל היא פה. היא חשובה לי.
והנה עוד אחת, טרייה ממש, שמחליפה צבעים כל רגע
היא נעימה לי, היא יפה.
זה הלבד שלי ליד לבד שלך...
כשנוח גם להיות לבד ביחד.
היא עטומה כמו שאר הבדידויות
אך יש בה פתח.
אתה תמיד יכול לראות אותי דרכו.
