הן חיות זו לצד זו.
דו קיום לא משומן כזה.
אחת קטנה, רגישה וטיפה חצופה.
שניה שתלטנית ולא מתפשרת.
לפעמים צפוף להם ביחד. כמו היום. כל אחת רוצה ביטוי ותשומת לב.
בימים האלה כמו היום – הן נלחמות אחת בשנייה.
רבות להן בתוך הראש שלי.
הקטנה שרגילה לקבל המון תשומת לב וביטוי כבר מעלה תסריט על המסך :
אני ערומה, קר לי, אני לא מרגישה את קצות האצבעות שלי בגלל הקור והקשירה טיפה הדוקה , לא יכולה לזוז, לא יכולה להוציא הגה בגלל הגאג בפה וכל מה עליי לעשות זה להתבונן באדוני מענה ומהנה אותה מולי. אני כואבת, מריירת, נוטפת, רוצה שזה ייגמר, רוצה שזה ימשיך, מתעצבנת, מתגרה עוד יותר...
סטופ. המסך השחיר.
התמונה מתחלפת ואני רואה את עצמי לבושה בשמלה שחורה קטנה וסקסית, יושבת על הכיסא, הרגליים שלי בנעלי עקב שחורות ואלגנטיות מונחות על השולחן בפיסוק לא רחב מדי, לא צר מדי. בול כדי לראות את הגורה הקטנה שלי יושבת על הרצפה מתחת לשולחן ומאוננת. אני מדליקה סיגריה, ושמה לב שהיד שלה מתחילה לזוז מהר מדי, מכאני מדי..
- "לאט יותר, גורה שלי" אני כמעט לוחשת לה את זה , אבל יודעת שהיא תשמע אותי בכל מקרה ..
היא לוקחת נשימה עמוקה ומאיטה את הקצב של היד.
- "תאהבי את עצמך, בובה יפה שלי. תראי לי שאת יודעת לאהוב..."
- "כן, גבירתי..."
ושוב התמונה נעלמת.
אני רואה איך שתיהן נלחמות על החרמנות שלי, איך כל אחת רוצה לקבל ביטוי בתוך הפנטזיה שלי. כל אחת רוקמת תסריט מגרה לא פחות מהשנייה.
שתיהן מתפרצות, הקטנה בחוצפתה, המלכה .. כי היא מלכה ומי בכלל יכול לעצור אותה.
בא לי להוציא אותן מהראש שלי, לשים בחדר סגור ושיזדיינו אחת עם השנייה שתי החרמניות האלה. ואני...
אני בינתיים אוכל לנשום לרווחה, להתיישב על הכיסא בנוחות ורוגע ולעבוד בשקט...
ששש...