יש לו פנים נקיות, רגועות ומוארות כאלה.
הוא יושב שם לבד, ביציאה מתחנת רכבת, על הרצפה ומחייך.תמיד מחייך גם כשהבעת הפנים שלו לא משדרת כלום — הקמטים שהשתרשו להם סביב הפה והעיניים שלו שומרים אלפים של חיוכים שיצא לו להעלות על הפנים במהלך חייו הלא קצרים, לכאורה.
אני, כמו אלפי אנשים אחרים ביום, חולפת על ידו לרוב בלי לשים עליו לב. בדרך כלל אני לא מביאה צדקה ברחוב, את התרומה שלי אני עושה בדרכים אחרות.
אבל יום אחד, חצי גשום— חצי עייף, אני עברתי ממש קרוב לידו ומה ששמעתי היו רק ברכות שהוא מילמל תחת אפו. ברכות לא מכוונות לאף אחד, מילים של אהבה נשפכו ממנו בקצב מונוטוני, אך בצורה מאד מתכוונת.
בעודי ממשיכה ללכת אני המשכתי לתפוס כל מילה שיוצאת מפיו. עצרתי. עמדתי מתחת למטריה , הסתכלתי על האיש הזה, בחנתי את הפנים שפתאום נראו לי כה מוכרות וקרובות והקשבתי לזרם הלא פוסק של ברכות שהוא שידר ליקום.
אחרי כמה דקות חזרתי והבאתי לו את כל הכסף הקטן שהיה לי.
מישהו פעם אמר שאנחנו לא יודעים מאחורי אילו פנים בדיוק מסתתר אלוהים שרוצה לדבר איתנו.
מי יודע, אולי זה היה הוא.. מה לא תתנו קצת כסף לאלוהים רעב?