אני נכנסת לכיתה. לבושה צנוע, משקפיים על האף, התרגשות בלב.
מתקרבת לשולחן של המורה, שמה את הדברים שלי עליו.
רק תלמידה אחת נמצאת בכיתה, היא יושבת בשולחן הראשון ועוקבת אחרי כל תנועה שלי.
אני לוקחת מרקר, מסתובבת אליה עם הגב ורושמת נושא של השיעור על הלוח המחיק על הקיר
"ח ו פ ש"
מסובבת טיפה את הראש ורואה אותה מעתיקה באותיות לא סגורות על עצמן את הכותרת.
ואני ממשיכה לכתוב
"כדי לדעת לאפשר ולקבל את החופש של האחר, עלינו לדעת להשתמש בתבונה וליהנות מהחופש שלנו..."
אני שמה את המרקר על השולחן, לוקחת את הדברים והולכת לכיוון הדלת. כשאני מגיעה אליה, אני מביטה על התלמידה — היא מעט מבולבלת, בוהה במה שכתוב על הלוח... היא מתחילה לרשום את המשפט במחברת שלה...
אני מסתכלת עליה ויודעת שייקח לה זמן להבין וליישם את זה. אבל היא התלמידה הכי חרוצה שלי, ואם נהיה כנים— התלמידה היחידה שלי...
