אז אחרי ימים ארוווווכים של הימנעות , אתמול אדוני חס עליי. נתן לכלבונת שלו את מה שהיא כל כך רצתה. אבל האם היא שבעה?חה חה!
קמתי בבוקר עוד יותר רעבה! ואני אוהבת את הרעב הזה. זה לא רעב הישרדותי שאם אני לא אקבל עכשיו אוכל, אני הולכת למות, לא... זה רעב מתוך רוגע, רעב למנה טעימה שיהיה אפשר להתענג עליה בלי למהר, בלי לרצות לגמור פה ועכשיו... לטעום בביסים קטנים ומדודים, לגלגל אותם באיטיות על הלשון, לתת לכל הרספטורים לספוג את מגוון הטעמים העשיר... ולבלוע כשיהיה אישור לכך...
ואין מילים יותר משמחות מאלה ששמעתי מאדוני אתמול לפני שינה:
"מחר בבוקר את שמה את הפלאג בתיק כשאת הולכת לעבודה ומחכה להוראות שלי ".
"כן אדוני!" עניתי לו והתחלתי לקשקש עם התחת כמו כלבה עם זנב שהבטיחו לה עצם מתוקה!
כי ברור לי שאדוני מבשל משהו טעייייייים!
אז הפלאג בתיק, הכלבה דרוכה, כל החושים מחודדים והציפייה ממלאת את כל החללים.
* ונכון שזה פוסט של ילדה מפגרת ומתלהבת , אבל מה לעשות , כשאדוני גורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה אהובה ומאושרת שלא מפחדת להתלהב ורוצה לחלוק את זה עם כל העולם!?