אתה לאט לאט מוציא ממני את הכלבה המטונפת שאתה כל כך חושק בה. מושך בחוטים בלתי נראים ומשחרר, מושך ושוב משחרר. ודווקא ברגעי השחרור האלה אני פתאום מוצאת את עצמי עושה את כל מה שלא העזתי לחשוב בכלל, את כל מה שמתויג אצלי במוח כ"no fucking way".
אתה מושך עוד קצת. אני נאבקת. לא איתך— עם עצמי. עם הראש שצועק, עם האגו שבועט, עסוקה במלחמות... ואז אני מוותרת. וכשאני מוותרת לעצמי, בוחרת להוציא דגל לבן— פתאום מתעוררת אותה חיה משוגעת שמוכנה לעשות הכל בשבילך, שמחכה להוראה הבאה וגם... מחכה לרגע הנכון כדי לטרוף אותך. להעלים אותך בתוכי, כמה שיותר עמוק.
המעבר הזה מכניעה לטירוף, משתיקה לשאגה, מחוסר תנועה לשריטות ורצון לקרוע ממך את העור — הוא כמעט בלתי נתפס. וגם כשאני יוצאת איתך לקרב, מעיזה להחזיר לך סתירה, מעיזה לחנוק אותך, לצבוט ולנשוך— גם שם, לכאורה, למעלה— אני עדיין גורה קטנה שלך, תינוקת שלך שפשוט קיבלה קצת אומץ...קיבלה לגיטימציה ממך להשתעשע קצת, אך זוכרת טוב מאד את מקומה.
שלך בכל רובד נשמתי וגופי.
שלך.
*ולרעבים שבינינו— יש תמונה חדשה טעימה באלבום